פרק 4

היא הסתכלה עלי בעיניים השטניות שלה ואני רק התכווצתי מעט, מתקרבת אל אור.
נדב קפץ מזרועותיי ורץ אל אימו בעודו צועק, "אמא!".
היא הרימה אותו על ידיה והלכה איתו לחדרה. שקט השתרר בכל הבית.
"אני חושבת שנלך" לגמתי לגימה אחרונה מכוס הקפה שלי.
אבי הסתכל עלי, "את לא צריכה ללכת בגללה" אמר. "היא בטח כבר נרגעה"
"כן בטח" גלגלתי את עיני ואבי נאנח. "אתה בא אור?" שאלתי אותו והוא הנהן.
נכנסנו לחדרי והתחלנו לארגן את כל חפצינו.
אור שם לב שאני שקטה יותר מהרגיל, "קרה משהו?" שאל אותי.
הסתכלתי עליו, "אתה לא תעזוב אותי בחיים נכון?" שאלתי בלי קשר לכלום.
תקפה אותי חרדה נוראית שמשום מה הוא יעזוב אותי אחרי כל מה שקרה לילה קודם לכן.
"בחיים בחיים לא" הוא חיבק אותי חזק חזק. "את תקועה איתי למשך שארית חייך" הוסיף והצליח להעלות חיוך על פני.
סיימנו לארגן את כל הדברים שלנו כמה שניות לפני שאופק נכנס לחדרי.
"את הולכת?" הוא שאל בעיניים גדולות ועצובות.
נישקתי את מצחו, "אני אחזור בקרוב, אולי מחר" חייכתי אליו, יודעת שאני משקרת.
חיבקתי את אחי חזק חזק ונישקתי אותו שוב, אור נישק את מצחו והחזיק בידי. "אור תביא אותה מחר" שמעתי את קולו של אחי ויצאתי מהר מהבית, כדי שהקטן לא יראה אותי בוכה.
"אני אביא אותה מחר" שמעתי במעומעם את קולו של אור ואז את דלת הבית נסגרת. רק אחרי ששמעתי את הצעדים של אחי מתרחקים הרשתי לעצמי לפרוץ בבכי תמרורים.
אור חיבק אותי חזק שוב. אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו.
הוא נישק את לחי וניגב את דמעותיי, "ששש.." לחש לי, "הכול יהיה בסדר, אבא שלך ידבר איתה והיא תבקש סליחה. את תראי אותם" הוא אמר ואני הרגשתי כל כך רע. הוא תמיד שם בשבילי ורק לי הייתה בסך הכול הזדמנות אחת להיות שם בשבילו. לפני שנה, כשסבתו האהובה נפטרה.
"זה כל כך הרבה.. את לא יודעת עד כמה" הוא אמר לפתע ואני הסתכלתי עליו במבט שואל ומבולבל.
הוא הסתכל עלי בחיוך, "אני הייתי שם בשבילך בפעמים קטנות. את היית שם בשבילי ברגע הכי כואב בכל חיי. וזה היה כל כך הרבה בשבילי" הוא תמיד ידע על מה אני חושבת.
חייכתי אליו חיוך קטן מבין כל הדמעות שלי, הוא שוב ניגב את פני ונישק קצרות את שפתיי.
הוא הסיע אותי לביתי ולאחר מכן נסע לביתו, הוא היה צריך לחזור לבסיס יום למחרת ולעבור דרכי קודם, להגיד לי להתראות עד הפעם הבאה.
באותו הלילה הלכתי לישון בהרגשה לא טובה. ביום למחרת אור לא בא אלי ולא ענה כשהתקשרתי.
כששאלתי את אימו היא אמרה שהוא ביקש מאביו להסיע אותו ישר אל הבסיס.
'מוזר..' חשבתי לעצמי, 'מה עובר על אור..?'

עבר זמן מה עד שראיתי אותו שוב, הוא לא חיבק אותי ולא נישק אותי.
עיניו נראו כאובות ודומעות. "אני צריך לדבר איתך" אמר לי וליבי החסיר פעימה.
"כן..?" שאלתי. הרגשתי את ליבי מאיים לצאת ממקומו.
"אני.. אנחנו.. אני נפרד ממך. אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד" הוא אמר ואני התקשתי לנשום. הרגשתי כאילו מישהו לוקח את ליבי ופשוט מרסק אותו.
הסתכלתי עליו באומללות, "מה?"
"אני כבר לא אוהב אותך, אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד" עוד סכין בלב, עוד דריכה ומעיכה.
דמעות החלו לזלוג מעיני "מה?" אמרתי שוב.
אור ניסה לנגב את דמעותיי אך העפתי את ידו מפני, "מה?!?!?!" הפעם צעקתי. הייתי כל כך אומללה. הרגשתי כאילו כל העולם קורס עליי.
"אתה.. אתה אמרת לי שלא תעזוב אותי לעולם!! ש.. שאני תקועה איתך לכל החיים!" לא הבנתי כלום. הכול נהיה מטושטש מן הדמעות שלא הפסיקו לזלוג.
הוא נאנח, "אני לא אוהב אותך" חזר על עצמו וזה פשוט הרג אותי.
"אני שונאת אותך!!" צעקתי ורצתי משם. ידעתי טוב מאוד למי אני הולכת.
אלירן, החבר הכי טוב שלי. רק הוא יוכל לעזור לי.

~כעבור ארבע שנים~
היה לי קשה להתגבר על אור, אבל הצלחתי.
עכשיו אני ואלירן ביחד, ואנחנו מאושרים.
אחרי שאור נפרד ממני אלירן היה היחיד שהיה לצידי באמת. אנחנו ביחד כבר שנתיים וחצי וגרים ביחד.
לילה אחד הרגשתי כאב חזק בחזה שלי. לא יכולתי לנשום. הרגשתי בדיוק כמו באותו היום שאור נפרד ממני.
לקחתי כמה נשימות עמוקות והלכתי לישון. לא הראתי לאלירן שלי שקרה לי משהו.

POV THE WRITER
הנער בעל השיער השחור כבר אינו נער, אלה בחור יפה.
הוא נסע בלילה בחזרה הביתה מבילוי עם חברים. עיניו דומעות.
הוא חשב על כל מה שקרה ארבע שנים קודם לכן.
הוא עדיין אהב את הנערה המתולתלת. כל כך אהב. כלום לא הצליח להשכיח אותה ממנו. כלום ואף אחת.
לפתע הוא סטה מהנתיב. אור חזק סנוור אותו והדבר האחרון ששמע לפני החושך שתקף אותו הייתה הצרחה האיומה שלו.
לג'יפ שבו הוא התנגש כמעט לא קרה כלום. האנשים יצאו במהירות מן המכונית.
ראש המשפחה, המבוגר ביותר, הזמין אמבולנס בעוד שהאישה המבוגרת הציצה בנייד של הבחור שחור השיער.
"למי להתקשר להודיע??" היא שאלה בלחץ.
"אני לא יודע!! תבדקי!!" היא המשיכה לחטט ונעצרה על השם 'אהובתי'.
היא התקשרה אל המספר הזה. היא חייבת לענות לה.