אמאל'א

קמתי בבוקר והיה לי ריק. החופש שכפיתי על עצמי גרם לי לראות איך אני מרגישה מחוץ למירוץ. איך אני מרגישה. הייתי ממש מרוקנת בתחילת החופש ומאוד זקוקה לו, אבל מצד שני זה לא פשוט לי להתקיים בלי מטרה ברורה, בלי לחץ. אז הכנתי לי תוכנית שמטרתה היתה לעשות כל מה שהילדים ביקשו (סרט, בריכה, באולינג, מיניגולף, ים, נמל תל אביב, מוזיאון, חדר בריחה) ובתוכה הכנסתי דברים שהייתי צריכה לעצמי וקשה היה לי לבצע לפני כן (פדיקור, תספורת, נעלי ריצה, משקפת, בגדים, קריאת ספר). עשינו הכל והם נהנו וגם אני, אבל חסרה לי התכלית שאני מרגישה בעבודה. היא ממלאת אותי ולא נותנת לריק לאכול אותי מבפנים, אבל מצד שני, אני מרגישה שאני תלויה בזה ובאיזה מקום המיקוד בעבודה מאפשר לי להדחיק כאבים לא מטופלים וצרכים נשמתיים.

אני לא מצטערת על אף יום שהייתי עם הילדים הקיץ וגם לא על השעות שעבדתי בהן. לא מצטערת על הגילוי של הריק החבוי שרוצה חיבוק וחיזוק. יש כמה דברים שגיליתי על עצמי ושימחו אותי. הקשר עם ממיע הפך ליציב וטוב יותר. מעגלי הכאבה ופגיעה נפרקו ונפתח פתח לדיבור וחיבור גם כשכואב. היה לי קשה כי הוא עבד בבית במקום להיות איתנו. רציתי שהוא יבחר כמוני, להיות איתנו ולשים את העבודה בצד. אבל יש לו קורס שהוא יעביר בשבוע הבא והוא נשאב להכנות. מקווה שיהיה לו טוב. הצלחתי שלא לכעוס במפגיע ולהעביר את התיסכול שלי בצורה פחות מכאיבה. אני רוצה לצאת עם המשפחה לשבתון בקיץ הבא. הגדולה האהובה שלי תלך לצבא בסוף הקיץ ותתחיל את הדרך העצמאית שלה מחוץ לבית. זה קצת שובר לי את הלב אבל אני כל כך מאחלת לה טוב ורוצה זמן ביחד משפחתי לפני שהיא הולכת. הקטן שלי התחיל גן חובה אתמול וזה מרגש ברמות. הקטנה תתחיל חטיבת בינתיים והגדול יתחיל תיכון. שלושתם באותו בית הספר, בפעם הראשונה מאז שחזרנו לארץ. זה צובט את הלב שהם גדלים ומתקדמים, השינויים, ההתחלות והסופים. החיים הם סידרה של שינויים ואנחנו לא יכולים להחזיק במה שיש עכשיו, רק להעריך אותו ולשמוח בו. 

אוגוסט הסתיים ועוד מעט מתחילה שנה חדשה. זוהר אוכלת מנגו מדהים מהעץ שלנו, יש לו טעם של ילדות, לא כמו המנגו בטעם סוכר שיש בסופר. הוא יודע שהוא מנגו. בגינה שלנו צומחים גם ענבים, רימונים, שסק (בעיתו), זיתים, שזיפים, תפוז סיני, פסיפלורה והתחלות של עץ לימון ושיח פיטנגו. מהענבים, הרימונים, המנגו, הזיתים והשסק הספקנו להנות מאוד. התפוז פחות טעים ובשזיפים יש מקום לשיפור. כשהפסיפלורה נתנה פרי הוא היה מצויין אבל היא עברה תקופה קשה ואני מקווה שעכשיו היא מתאוששת, גם הלימון היה חולה ואני מקווה שמבריא עכשיו. 

היום בבוקר רצתי בשמונה וחצי וכבר היה חם מאוד תחת השמש. עברתי ליד שיח גבוה ומצל וממש הודיתי לו על קיומו ועל הצל הזמני שנתן לי. נזכרתי בתחושה שלי אתמול, בטקס הדלקת הנרות ההודיה והבקשה השבועי שלנו, נזכרתי שכעסתי על אלוהים. כעסתי על החתול שמת, על המכשירים שנפגעו, על המאמר שנדחה, על הזמן שרץ קדימה על הקורס שמתחיל מחר. נזכרתי באבא שלי שנפטר ובתקופה שאחרי, כשהייתי רצה ומדברת איתו ואיתה. נזכרתי בתחושה הפנימית של הודיה על מה שיש, ואז התחושה הציפה אותי: שמחה עמוקה על החיים והבריאות שלי, של הילדים של ממיע. על הזמן שלנו ביחד. על היופי של הישוב שלנו בבוקר. על זה שיש לי בסיס ריגשי יציב סוף סוף. על הפרידות והפגישות והעומק שהעצב מכניס לחיים שלנו.

על הדבש ועל העוקץ

על המר והמתוק

על בתנו התינוקת

שמרי אלתי הטובה 

שבוע טוב שיהיה.