ביום כיפור היה משחרר להתוודות על רשימה ארוכה של חטאים, אשמתי, בגדתי וכו'. לזכור שאנחנו לא אמורים להיות מושלמים ואנחנו ראויים לסליחה. אמרו לי אחר כך שהחטא שעושה לי צביטה בלב הוא זה שאני צריכה לתת עליו את הדעת, שדורש עוד עבודה.
קינאה, שינאה ותחרות.
ממיע אמר לי אחר כך שהרב הדגיש בקולו את שלושת אלו, להגיד שאלו חטאים שצובטים לא רק לי בלב אלא גם לאחרים. לא שמתי לב לזה אבל אני מאמינה לו. אנחנו לא נדרשים לשקר כדי להתקיים או לבגוד. אבל כל יום אני נתקלת בהצלחה של אחרים ורוצה לשמוח בשבילם ואיתם ולא להצטער בשבילי. אני נמצאת בשני הצדדים, לפעמים זה בצד המבשר על הבשורות הטובות ולפעמים בצד השומע. הלוואי והיתה בי גדלות רוח לשמוח בצורה נקייה מבלי שיצבוט לי בלב.
אני רוצה להמשיך להשתדל אבל להפסיק להתחרות. אני רוצה להמשיך לשאוף להיות מדענית טובה מבלי להשוות את עצמי לאחרים מבלי למדוד את קצב ההתקדמות וגודל העשיה כל הזמן. אני רוצה להנות ולטפח את היכולות של הילדים שלי מבלי למדוד אותם או לשפוט אותם. אני חושבת שזה בא ביחד, ההתייחסות שלי לעצמי ולהתקדמות שלי וההתייחסות שלי לילדים.
ברגשות לא נכון להלחם, זה חונק ומעצים אותם. אני מתביישת להודות בקינאה ובהפסד. מוצאת תירוצים כדי שלא להרגיש את הכאב. אין לי כח למאבק הזה יותר ואני חושבת שהוא לא נכון.
אני אוהבת את המאמרים שיצאו מהמעבדה שלי ואת ההתקדמות של הסטודנטים שלי, אבל תמיד יש את השאלה הזאת - האם במה שאני עושה יש משמעות? כשאני מקבלת חיזוקים מבחוץ יותר קל לי להאמין בזה שיש משמעות, אבל יש תקופות שהספקות גדולים. כשיש מעט סטודנטים והמעבדה של הקוליגה שלי מלאה, כשמאמר נדחה כשלקוליגה אחרת מאמר התקבל. הספקות האלו גורמים לי לסבל ולפיקפוק.
קינאה, שינאה ותחרות.
הלוואי והיה לי מספיק בעיני כדי לא לקנא, לא לשנוא (גם לא את עצמי) ולא להתחרות. הלוואי והיה לי מספיק בעיני ולא הייתי צריכה את הקינאה או התחרות כדי להתאמץ ולהתקדם. הלוואי והיתה בי יותר אהבה, לעצמי ולמה שאני יוצרת. אולי אהבת ושימחת חינם הן המפתח. מאחלת לעצמי לתת לעצמי לאהוב ולשמוח יותר, אני מרגישה שמשם תבוא הגאולה האישית שלי.
שנה טובה שתהיה לכולנו ומועדים לשמחה ולאהבה
.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: