אמאל'א

יצאנו לנופש ליד הכנרת. השארנו את המחשבים בבית כדי להתנתק. זה היה צעד מבעית מעט, אבל חיוני. בבוקר הנופש הרגשתי שדמנטור יושב עלי, אבל כשיצאנו מהבית והתחלנו לסוע הדמנטור לא המשיך איתנו. הגענו והמקום לא נראה כמו בתמונות, אבל נחמד מספיק. מיהרנו וירדנו לכנרת. אין תשלום כניסה לחופים הציבוריים, רק 6 ש"ח לשעת חניה. די משמח. הלכנו לחוף צינברי והיה ממש כיף. נשארנו לראות את השקיעה. יפה הכנרת ויפה השקיעה. 

למחרת נסענו לאגמון החולה. איכשהו הצלחתי לא להיות שם אף פעם. נכנסנו לעופוריה - תצוגות על היסטורית האדם באגם ובעלי החיים גם + סרט ארבעה מימדי בו בנוסף לתלת מימדיות, הכסאות נעים ורוח נושבת כשהציפורים עפות. הסיור היה מאוד נחמד אחרי שידענו להעריך את מה שאנחנו רואים. הייתי מאושרת וממיע היה מוטרד. מסתבר שכשהדמנטור ישב עלי הייתי די מגעילה כלפיו, והוא סחב כמה פגיעות לפני. אז חצי לילה דיברנו כמו בשיר - מילים חדות כסכין. בסופו של דבר הבנתי דבר אחד - הוא לא יודע שאני אוהבת אותו ואני לא יודעת שהוא אוהב אותי. לא כל הזמן. אנחנו לא בטוחים בזה. מזה נובע רוב הכאב בקשר שלנו. אם היינו יודעים כל הזמן, כמו שאני והילדים יודעים, היה הרבה יותר פשוט. זה כמובן קצת יותר מורכב, אבל זה הבסיס. בסופו של לילה היה חיבוק והתקרבות גדולה. נזכרתי בפעם הקודמת שכתבתי כאן על שיחה כזאת, זה היה ביום ההולדת שלי ביוני. כמו מניפה שאלה אותי למה אנחנו לא עושים את זה יותר, את השיחות האלו. אני חושבת שצריך לדבר על הדברים האלו שבעומק הנשמה, בטוב, אבל זה לא פשוט.

בבוקר היום השלישי הלכנו לבריכה. זאת היתה בריכונת ובעקבות שגיא עשינו מערבולת בבריכה על ידי הקפות חוזרות. זה היה מצחיק וחמוד וכולנו עשינו את זה ביחד. וזה היה כיף. אחרי זה הילדים חזרו לצימר ואני נשארתי עם ממיע וגם זה היה כיף.

או אז נסענו להר מירון למסלול הפיסגה. מסלולון, הייתי אומרת. מאוד יפה קריר וירוק שם. הילדים רטנו על הצעידה. קילומטר וחצי! אנחנו היינו קורעים את המדבר בגילם! בסופו של דבר הם הודו שדווקא היה כיף. פגשנו איש נחמד עם שלוש בנות שחלק איתנו את התה שלו. איזה רעיון נחמד, קנקן תה באמצע המירון. 

בבוקר היום האחרון שוב עשינו מערבולת בבריכה ונסענו להר תבור. להגיע לשם היה קצת מפחיד, כביש מאוד מפותל. מסלול פיסגה, שני קילומטר הפעם.הילדים התרגלו ואפילו לא התלוננו לשם שינוי. לפי המדריך היינו אמורים לקבל מכת נוף - מהנופים המרהיבים בישראל. מאוד יפה, אבל מכה לא קיבלנו. 

זה היה נפלא. ארבעה ימים של חסד, כולל הריב. נזכרתי כמה כיף זה להתנתק מהשיגרה ולהיות ביחד, בחלל אחד קטן. בבית שלנו כל אחד נבלע במכשיר האלקטרוני שלו, ויש כל כך הרבה מקום לכולנו, כמעט יותר מדי מקום. המחשב שלי בבית מזכיר לי את כל מה שאני צריכה לעשות ולא עושה. בנוסף יש את הכביסה, הכלים והבישולים. איך שאני נכנסת הביתה אני רואה רשימות והן משבשות לי את הראיה המערכתית. 

ביום שישי הם פירקו את הסוכה, קטפו זיתים מהעץ וניקו את החצר. אני בישלתי כאילו אין מחר. החלטתי לאפשר לעצמי לעבוד בבית בפרקי זמן מוגבלים על דברים שלא דורשים כתיבה. הרצאות לקורס והרצאה לכנס. זה היה חיובי וגם באו לי רעיונות טובים. 

מחר מתחיל אחרי החגים. בעוד שבוע הסמסטר מתחיל. כנראה יהיה קורס, כנס, אירוח אורחת, גרנט גדול, שני כנסים בחול ואולי טיסה לראיון לגרנט, אם נעבור שלב. השקט שלפני הסערה עומד להגמר. מאחלת לעצמי לפחד פחות ולשמוח יותר, לתת לעצמי להנות מההרצאות שאני מעבירה במקום לפחד. לקבל את המקום שלי בעולם ואת עצמי בתוך המקום הזה. שבוע טוב ושנה טובה שיהיו!