אמאל'א

זה שהולך על החבל, אסור לו לחשוב על הקהל שעומד למטה. אסור לו לחשוב על המרחק מהאדמה או על כאב הנפילה. זה שהולך על החבל, צריך להתרכז בצעד הבא על החבל ובאיזון הנכון. הוא צריך לדעת מאין בא ולאן הוא הולך, ולא להפסיק לנוע קדימה, אל המטרה.

וזה לא קל.

לכתוב גרנט זה ללכת על חבל גבוה בלי רשת. להסביר מאיפה אנחנו יוצאים ולאן הלכנו הולכים ולמה אנחנו חושבים שנגיע למרות שאף אחד אחר לא הלך על החבל הזה. למרות שהחבל בעצם עדיין לא קיים. למה כל כך חשוב להגיע לצד השני ומה זה יתן לעולם. צריך להסביר גם ממה החבל צריך להעשות, ואיך לעגן אותו בצד הידוע ואיך נצליח לצלוח אותו כדי להגיע לצד הלא ידוע. צריך לשכנע שאנחנו יודעים ללכת על חבלים לא קיימים וליצור הבנה מהרבה צעדים נפרדים. 

זה לא פשוט. זה לא קצר. יש זמן לשמוע את כל הספקות וכל הפחדים וכל הקולות האחרים. כל בוקר אני הולכת הצידה לדברים קטנים אחרים לפני שאני מעזה לעבוד על אומנות יצירת החבל. אני נכנסת לעולמות פחות ידועים לי, אבל נחקרים לא מעט בדרכים אחרות. אני צריכה להבין מספיק כדי להצביע על חורים בהבנה שאני יכולה למלא בהסתכלות היחודית לי ובכלים שיש במערכת שלנו. 

אני כל הזמן נתקלת בגבולות שלי. אני לא יודעת מספיק על מה שעוד לא עשיתי. אני כל הזמן מרגישה קטנה ומפוחדת, למרות שאני לא נתפסת ככה על ידי אחרים. דווקא כשכשאני מרגישה הכי קטנה ולא יודעת שאפשר, אנשים באים ומבקשים להעזר במומחיות שלי, בדברים שאני יודעת. המומחיות שלי היא הבית הבטוח ממנו אני יוצאת כדי למצוא דרכים חדשות בתוך הלא ידוע לי העצום אליו אני נכנסת, לתוך הבית הבטוח לאנשים אחרים אותו אני לא מכירה ורוצה להוסיף לו צבעים חדשים. 

אבל אסור לי לחשוב על הקהל, או על המרחק מהאדמה או על כאב הנפילה, רק לדעת מאיפה אני באה, לאן אני הולכת ולמה. זה צריך להספיק.