אמאל'א

ממיע נאלץ לשנות כיוון כשאנשים פחות מוכשרים ממנו נשארים במקומם וממשיכים בחייהם כרגיל.

הכל עניין של תקשורת ובטחון עצמי ושני אלו הולכים ביחד ומעצימים או מנחיתים את האדם. יש גם אופי והתמודדות עם מצבי חוסר בטחון. אותי זה מפעיל, גורם לי להתאמץ יותר, להלחם ולנצח. אותו זה משתק, מכניס לעמדת ריצוי ותחושה שהוא לא ראוי ומכניס אותו למעגל הרסני.

הפעם יש לי תחושה שהמערכת רוצה לעזור לו ולמצוא לו מקום בו יוכל לשגשג, מתוך הכרות עם היכולות והקשיים שלו. הוא צריך לעבוד בזוג. מישהו חכם שיעריך את החוזק שלו ויכניס אותו למסגרת ברורה עם מטרה מוגדרת. יש אדם כזה ומעבדה כזאת, אבל צריך למצוא מימון גישור עד הגרנטים הבאים. אני מכירה את האנשים ומאוד מעריכה ומחבבת אותם ולמעשה מאוד קיוויתי שיוכל לעבוד איתם. הבוס הקודם לא נתן לזה לקרות, עד שלו עצמו אזל הכסף.

אז יש כאן הזדמנות להתחלה חדשה במקום שנראה לי מתאים. אבל יש חוסר וודאות מחדש והוא כמובן חושש מאוד לאכזב. 

גם אותי זה מערער קצת, אבל אני חושבת שזאת הזדמנות בשבילי להיות תומכת וחזקה בשבילו. בעבר הייתי גייס חמישי, אבל דברים השתנו ואני רוצה לעבור את המעבר בשלום, ולחזק אותו.

אני מאמינה בו מאוד. הוא מוכשר ויצירתי, חושב מחוץ לקופסא, מעולה טכנית, יודע ללמוד כל דבר ולבצע בצורה מצויינת, הדבר היחיד שקשה לו הוא תקשורת. ותקשורת כל כך חשובה. אני לא חושבת שהוא יכול לשנות את זה אבל אני יודעת שבמקום הנכון עם האנשים הנכונים הוא יכול לפרוח. הרבה מהרעיונות הכי טובים שלי נולדו בשיחה איתו, או משהו שהוא הגה או משהו שהוא השרה בי. אני יודעת שיש בו משהו מיוחד שיכול לתרום בצורה משמעותית לאדם שיעריך אותו ויגרום לו להרגיש בטוח. חוששת שזה לא יתגשם אבל מקווה שזה יקרה, יש פה פוטנציאל לטוב.

עברו שבועיים מאז שלקחנו את פיט פיט (פיטר גרבנזו, שם מלא). אחרי שצם ארבעה ימים החלפנו את האוכל והוא התחיל לאכול ולחרבן, אבל עדיין נראה מסכן וחלוש. הוא לא זז ומשחק כמו חתלתולים אחרים שהכרתי. אז לקחנו אותו לווטרינרית שאמרה שהוא אנמי כי הפרעושים אוכלים אותו ויש לו הרפס ובלל זה הוא דומע מהעיניים כל הזמן, והוא גם בתת תזונה. אז שמנו לו אמפולה נגד פרעושים ותולעים וקנינו אוכל מיוחד שאמור לתת לו בוסט לחיים ובינתיים הוא נראה שמח וטוב לב, אבל עדיין לא פעיל כמו חתול רגיל. מה שמעודד הוא שהוא אוכל הרבה יותר.

גם אני קצת חולה. נזלת, שעלת וכאב ראש. אבל קצת יותר טוב אחרי יום עציצות בבית. בבוקר לא הלכתי לבית הכנסת מאחר והייתי עסוקה בקרבות פוקימונים עם הילדים. יש אירוע מיוחד ואנחנו מקבלים יותר נקודות על כל דבר ולכן משחקים יותר, והגדול עקף אותי בהרבה נקודות. הוא יכול לצאת לשחק מתי שהוא רוצה ואני תמיד צריכה לעשות משהו בבית ולקחת איתי את הקטן ולא תמיד זה מתאים.

לא יודעת אם עדכנתי אבל הקורס שלי נפתח בסופו של דבר אחרי שנרשמו מספר הסטודנטים שדרשתי. אני מאוד נהנית ללמד אותו, זה מזכיר לי מאיפה באתי וכמה זה יפה וכמה אני רוצה להמשיך לעשות דברים אחרים. שם אני מרגישה ממש בבית, אפילו המאמרים שנתתי להם לקרוא כדי להציג נקראים אצלי בקלות. קלות בלתי נסבלת. בגלל זה עברתי לנושא אחר. כשאני מבינה מדי אני רוצה לחדש לעצמי ולאתגר.

ננסה לצאת למסע פוקימונים. דווקא רציתי לכתוב פוסט, אבל לחיים יש חיים משל עצמם...

שבוע טוב שיהיה!

ביום שישי לקחנו את הגדול לארכימדס בטכניון. זה פרוייקט מאוד נחמד שלהם ללמד תלמידי תיכון כימיה. ככה הוא יכול ללמוד פיסיקה ומחשבים בבית הספר אבל לעשות בגרות גם בכימיה. באופן מאוד לא ברור אי אפשר ללמוד פיסיקה וכימיה חמש יחידות בימינו כי הם באותן שעות. לכו תבינו. הוא מאוד חשש שיהיה לו קשה אבל בינתיים מלמדים שם מאוד לאט לטענתו, והוא מסיים את רוב השיעורים במקום. עברתי דרך הבנק כדי לחתום על מסמכי קיצור המשכנתא. באופן מדהים הריבית המשתנה כל חמש שנים שלנו ירדה פלאים בזכות ירידת העוגן, ותודה לבנק ישראל! וזה מאפשר לנו לקצר את הזמן במשכנתה הקבועה. אלו דברים מאוד משמחים שרק מי שיש לו משכנתה יכול להבין עד כמה. אחרי הבנק נסעתי לפדיקור. כמעט שעה בהשקעה בעצמי. אני ממש גאה בעצמי כשאני עושה את זה וכדי להמשיך בהצלחה קבעתי תור לעוד חודשיים! בשבילי זה הישג, אחרי פעם בשנה כשאני ממש מזדעזעת מהמראות הקשים, תרתי משמע.

חזרה הביתה והכנתי עוף עם תפוחי אדמה במתכון של אמא שלי שיצא ממש טעים ואנטיפרטו מבטטות (כי הגדולה לא רצתה שהבטטות יכנסו לעוף), ברוקולי, פטריות טריות ובצל. דיברתי עם אמא שלי בקצרה, כי היא היתה עייפה אחרי ביקור בעיר. נסעתי חזרה לטכניון לאסוף את הבן ואז הלכנו ביחד למגדלת החתולים וקנינו חתלתול מקסים לגדול. מאוד חששתי מזה כי אני עדיין מתאבלת על החתול המקסים שהבאנו איתנו מארה"ב ומת באוגוסט. לא חשבתי שאני יכולה להקשר לחתול חדש כל כך מהר אבל כולנו מאוהבים בו. הוא כזה חמוד! אנחנו קצת דואגים כי הוא עדיין לא מוכן לאכול, למרות שהבאנו את האוכל שלו מהמגדלת. הוא שותה ואפילו משתין אבל לא אוכל או מחרבן. מקווה שמחר זה יקרה. אני שמחה על השביתה בתיכונים מחר כי הילדים יוכלו להשאר איתו בבית להמשיך את ההסתגלות. עדין אין לנו שם בשבילו. כדור פרווה קטן. 

בהדלקת הנרות המשפחתית כולנו אמרנו תודה החתול וביקשנו שנדע לשמור עליו, הוא פיצפון ממש.

בלילה סגרנו את החתול עם הגדולים בחדר וזה גרם לגדול להתקף אסטמה בשתיים לפנות בוקר. החתול עבר לחדר השני ופתחנו את הדלת והחלון ליתר בטחון. אחרי אינהלציה הגדול חזר לנשום וכולנו חזרנו לישון. חשבנו שהרופא דימיין כשהוא אמר שהוא אסמטי, אבל הרופא הזה יודע מה הוא אומר, פעם אחר פעם. 

בבוקר שמחתי לראות שכולם בחיים והלכתי לבית הכנסת לקרוא על חיי שרה. אחרי בית הכנסת הלכנו ליום מיוחד בישוב בו הולכים בשביל סובב הישוב ומבקרים בהופעות מוזיקליות שונות. בעוד ההופעות בשנים הקודמות היו כל מיני להקות איזוטריות מקומיות השנה הביאו אלינו את איה כורם. היא מופלאה. הקול שלה מדהים והיא שרה כל כך יפה. כמו זמרת עם, טרובדורית. במיוחד אהבתי את השיר "לילה טוב" שלה. היה כיף ללכת בשביל עם המשפחה שלי, הילדים וממיע. אני כל כך אוהבת אותם.

חזרנו הביתה וישבתי עם הקטנה על ארבעת הפרקים הראשונים של ספר שמות לקראת מבחן ביום שני. או אז ישבתי להתקדם בספר האחרון של דן בראון בקינדל. זה קצת מוזר לקרוא בקינדל. אין ספר אמיתי עם דפים וריח ותחושה של המקום שלי בסיפור לפי מיקום הסימניה. הקינדל מודיע לי באיזה עמוד אני וכמה אחוזים אני בספר, אבל זה לא אותו דבר. הספר מאוד מעורר מחשבה, כמו שדן בראון יודע לעורר. הוא על האבולוציה שלנו ואינטיליגנציה מלאכותית. מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. אני כבר 90% בספר, למדתי על התגלית הגדולה ולא לגמרי אהבתי אותה או הסכמתי איתה, ועדיין זה ספר מרתק.

יצאתי לרוץ וחשבתי על הספר ועל סוף השבוע הגדוש שעבר עלי. בבוקר הגדולה אמרה שאני נראית נרגנת ושמחה. (Grumpy but happy). אמרתי לה שככה בדיוק אני מרגישה. אנחנו מתקדמים במעבדה. סטודנטית שלי לפני סיום מסטר וקיבלה מילגה מאוד יפה לדוקטורט וזה מאוד משמח. אנחנו מתקדמים גם בתוצאות וביכולות הניסויות. אני אוהבת את הגרנט שנרקם שמתאר בעיני את חמשת השנים הבאות במעבדה. אני יודעת שבקיץ הבא יהיה עלי עומס מאוד גדול ומקווה להגיע אליו מוכנה. אני עובדת מאוד קשה וכולנו מתאמצים, אבל ההתקדמות הממשית מרגישה לי מאוד איטית. אנחנו לומדים ולומדים וזה יצא בסופו של דבר בתוצאות יפות, אבל אנחנו בלמידה עדיין. כל הזמן אני רוצה לדעת איך הסיפור יסתיים ורוצה שיהיה לו סוף טוב. שנצליח לגלות מה שאנחנו רוצים לגלות ושהמאמר יתקבל לעיתון מעולה, ושנקבל את הגרנט הגדול שיעזור לנו להגיע לאן שאנחנו רוצים להגיע. אבל אנחנו כל הזמן בדרך. כל הזמן. כל סיפור שנגמר - בשלב שהוא נגמר אנחנו כבר בעיצומו של פיצוח הסיפור הבא ושוב התהיות. אנחנו כל הזמן בדרך, שניות ספורות במטרה שמלמדת אותנו לאן להמשיך ללכת, מה להמשיך ולשאול, ואנחנו שוב בדרך. ככה זה מדע, ככה זה חיים, ואני נרגנת ושמחה להיות בתוך זה. 

לילה טוב לכל מי שמרגיש לבד 

לילה טוב לכל מי שמחזיק מעמד

לילה טוב לי

לילה טוב לאף אחד

זה כנראה בהשראת GOOD NIGHT MOON ואי אפשר שלא לאהוב את שתי הבלאדות האלו.

לילה טוב!