היום החל חודש חדש... ספטמבר. עוד 13 ימים לגיוס. החברה החלה את הלימודים. אתנחם בכך שבלוגרית אחת, לא אזכיר שמה, בכדי להימנע מפגיעה בפרטיות שלה, המליצה על הבלוג שלי. זה היה כ"כ בלתי צפוי משום שאני חדש פה. אז אפילו לא ידעתי שיש יום מיוחד כזה שממליצים על בלוגים אחרים...
בכל מקרה, אני עדיין מחשיב את הבלוג שלי כ"בלוג נידח" שכמעט ואף אחד לא מגיב. רק נכנסים, כמו "פורצים" ואז יוצאים עם שלל רב...
ביום שישי הקרוב, אני הולך לים... פעם שניה שלי בחיים. הפעם, עם החברה... מקווה לכיף (טוב, אני יודע שיהיה כיף)...
לא מזמן, הבאתי לאמא כסף. אמא אמרה שתחזיר בקרוב. היא הלכה למשוך כסף. אמרתי לה, אפשר בבקשה את מה שהבאתי לך? היא כזה, על מה אתה מדבר? אח"כ, אמרתי לה בפרצוף שהיא שקרנית. זה כ"כ מבאס!!! הכסף הזה היה חשוב לי. אני עובד. בשביל מה? להביא לה? אני שונא אותה. זה מרגיז. אני רוצה ללכת מפה. לא אוהב את המקום הזה. אני עובד בשביל לשמח את החברה שלי במתנה פה ומתנה שם. אני עובד בשביל לקנות לי איזה בגד אלגנטי וזול או איזה אלבום מקורי ומעניין. וכל הזמן, היא לוקחת לי. ולא מחזירה. ואז בשיא החוצפה אומרת לי "על מה אתה מדבר?". לעזאזל. זה פשוט מוציא אותי מדעתי. כשאני בחוץ, אני שמח. כי אני נמצא בחבורת אנשים נורמלים. בבית, הכל מתוח. הכל רע. אני מרגיש שאני לא שייך למשפחה שלי. כאילו אני מת. לא מתייחסים אליי כראוי. אומר שלום, אומר להתראות, אומר "הי, אני פה מולך, למה לא מתייחסת" וכדומה. לא אכפת להם.. כשאני בחוץ או עם החברה שלי, אני בכלל לא מתגעגע אליהם. הם לא חסרים לי, משום מה. בנוסף לכל אלו, הם לא קונים לי דבר. אני צמחוני. אז אומרים לי "תאכל בשר". זה כ"כ פוגע בי. בגלל זה, יש מצבים שבכסף הפרטי שלי אני צריך ללכת לקנות לי אוכל. זה כ"כ... אין לי מילים. 
נמאס לי. תמיד זה היה ככה. תמיד זה יהיה ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
