הוא תמיד היה עובר לצידה.
בבוקר.
בדרך לעבודה.
היא תמיד חשבה שהוא יפנה אליה.
אבל כך לא היה.
בליבה, הייתה תחושה מוזרה.
היא חשבה עליו.
מדי פעם.
בלילה.
אף פעם לא הרגישה כך.
היא התביישה לפנות אליו.
לכן, כבר הלך.
מדי יום, היה מתלבש באלגנטיות.
היא הייתה בטוחה שהוא מנסה להרשים.
אותה.
היא גילתה את סודו.
הייתה עצובה.
לבסוף מסתבר,
שהוא היה עיוור.
כואב, אבל זה מה יש...
למרות שאני בטוח שהאהבה יכלה להתקיים גם כך. מה, רק בגלל שיש לו מגבלה, לעזוב אותו?