לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


Just a fallen angel, digging the dirt. Fallen angel, what is the word. Fallen angel, down to the bone. Fallen angel, now I''''m alone...

Avatarכינוי: 

בת: 30

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2015    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2015

זהירות, מילים קשות


המחשבות שיפרשו כאן רצות אצלי בראש לא ימים וגם לא חודשים, זה כבר כמה שנים טובות שהתחושה הזאת מלווה אותי.

לא אמרתי אותן מעולם, אני חושבת. זה הופך את הכתיבה לקשה הרבה יותר. ברגע שיכתבו הן יהפכו לאמת, למחשבות שלא ניתן להכחיש, לכאלו שאי אפשר להתעלם מהן או להשאיר אותן מאחורה.

הסכנה גדולה, שהרי להיפטר מהן אחרי שיכתבו יהיה קשה הרבה יותר. אבל אני מאמינה שגם הרווח גדול, ואולי, אחרי שאכתוב אותן יהיה קל יותר להתמודד.

זהו לא הזמן האידיאלי לכתוב, כמו אותם ימים בהם ידעתי שאף אחד מהאנשים שסביבי לא מכיר או חושד בקיומו של חוף המבטחים הזה. אני יודעת שקוראים פה, מכרים, חברים קרובים יותר או פחות, מהיום ומהעבר. אני משערת שיש שיקראו ומכירים אותי וחולקים את חיי ולא ידעתי על כך שגילו את המקום הזה, אולי שיערתי, הרי החתיכה החסרה של הפאזל לא תלויה על הקיר.

ולמרות כל אלו, אני יודעת שהמילים האלו חייבות להיכתב, כי לבד כבר קשה לי לסחוב אותן, והגיע הזמן להשלים עם האמת.

 

 

לכולנו עוברות בראש מחשבות, פנטזיות, סיטואציות קרובות לעולמנו יותר או פחות או שאינן שייכות כלל. מעין מצבים שאנחנו רוצים שיקרו, חושבים, חוששים או אפילו מפחדים שיקרו, הכול תלוי במידת השליטה במחשבות האלו. אני לא יודעת מה רץ בראש של אחרים, ולכן אין סיכוי שאדע מה אחרים עושים עם המחשבות האלו, אבל אני מגיל צעיר טיפחתי אותן לרמת האומנות. מגיל אפס אני זוכרת את עצמי משכללת ומפתחת שיחות שלמות, ימים שלמים בראש. בראש, הכול תמיד עבד לטובתי, בעיקר הריבים שהצלחתי לדמיין. בדמיון, ראיתי את עצמי צועקת, עומדת על שלי כמו שמעולם לא יכולתי לעשות בחיים בחוץ.

עם המן המחשבות האלו קיבלו תפנית מעניינת. לא ברור אם למדתי להכיר את עולמי מספיק כדי לדעת מה יקרה, האם למדתי לנהל את העולם שלי כדי שיקרו הדברים שציפיתי להם, או שמשהו קוסמי קרה והמחשבות שלי התחילו להפוך למציאות. אני נוטה ללכת עם האפשרות השלישית. אחד, מכיוון שאני לא סומכת על עצמי ועל יכולותי מספיק כדי להאמין שלמדתי לקרוא או לנהל סיטואציות, וזו תפיסה נקודתית לזמן והמרחב בהם אני נמצאת כרגע, בהם אני לא חושדת או חושבת, אלא יודעת שאני כלום. אבל זה סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת. שתיים, מכיוון שמחשבות רבות קפצו לראשי ללא שליטה, והן היו אלו שהתגשמו, לא משנה כמה ניסיתי לשנות אותן.

לפני כמה שנים, התגנבה אופציה חדשה לעולם המחשבות המפותח שלי. ההתחלה הייתה קלה, תרגמתי אותה לפחד והיא מלווה אותי עד היום, כמעט בכל יום. בכל פעם שקמתי בכדי לרדת במדרגות יכולתי לראות עצמי נופלת קומה שלמה, מתגלגלת בלי סוף. 

את השלב הבא, תרגמתי לרצות בתשומת לב, וגם הוא עוד מגיע לבקר מדי פעם. הייתי רואה עצמי נופלת במדרגות, עוברת בכביש ומכונית תועה פוגעת בי בעוצמה, אפילו מתייבשת בשמש. את כל האירועים האלו הייתי מסיימת בדמיוני בבית חולים, ולידי אדם שהיה חשוב בחלום אחר. 

השלב האחרון שהופיע הוא כתמיד הקשה מכל. אני רואה את עצמי בו בדיוק בכל הסיטואציות האלו ואין סוף אחרות, אני רואה את עצמי נפגעת באופן כזה שלא משאיר מקום להמשך הדמיון. אני רואה קרובים בוכים, אני רואה אנשים עומדים ולא מבינים. אני רואה כאב ודמעות בעיניהם של אנשים שלא הכירו ממני ולו פסיק, בוכים על לכתי מבלי לדעת שהם אינם בוכים על דבר. יותר מכל, ידעתי שלי זה לא יפריע. הרי הישנים לא מרגישים כאב, אלו החיים שנותרים מצולקים.

החלק הנורא ביותר במחשבות האלה לא היה שהן הגיעו במפתיע, מבלי שנקראו, בלי כל כוונה. החלק הנורא ביותר הוא שאהבתי אותן אהבת עולם, אני עדיין אוהבת אותו. ולמרות אהבתי הרבה, כמעט תמיד היה להן סייג. ביטלתי אותן כלאחר יד כשנזכרתי בדבר מה שלא ארצה לפספס, באדם בחיי שלא ארצה שיבכה על לכתי, ביטלתי אותן בעבור הדברים שאחרים קוראים להם בסתמיות "אלו ששווה לקום בבוקר למענם". אלא שבעבור מרבית האנשים מדובר בעולם ומלואו. כשנשאלנו השבוע מדוע אנו קמים בבוקר, היו שאמרו שבשביל המשפחה, היו בשביל בטחון המדינה, והיו בשביל להיות מאושרים. אני לא עניתי. פחדתי להגיד שאני קמה בבוקר בשביל לנגן עוד שיר. ועדיין, תמיד ידענו שיבוא היום שלא נרצה יותר לשיר.

דבר אחד העלים אותן לחלוטין. היו שנתיים שבהן הן לא הגיעו לבקר. שנתיים שהסתיימו בדיוק לפני שנתיים. שנתיים של אהבה. ולפניהן, היו עוד כמה חודשים. כאלו של אהבה אחרת. האהבה הזאת לא הספיקה להבטיח לי את השקט, אבל לרגע קט היה לי תירוץ לוותר עליהן, תירוץ שהחזיק מעמד. 

זה כבר שבוע שאף תירוץ לא מספיק. אין דבר חשוב מספיק מסביבי שיתן לי את הזכות שלא לחלום על הרגע בו לא אהיה יותר. כלום לא היה טוב מספיק. וכשנשאלנו השבוע למה אנחנו קמים בבוקר, לי לא הייתה תשובה.

 

אני חייבת לסייג את דברי, לפתוח סוגריים ענקיים ולעצור. עד היום לא ניסיתי לפגוע בעצמי. לא אשקר, המחשבה עברה לי בראש אבל ידעתי שלעולם לא תתגשם. לא הייתי מסוגלת, וגם לא רציתי. אולי עוד יגיע היום אבל הוא לא פה. אני לא רוצה לוותר, אני לא רוצה פשוט להרים ידיים, אבל משהו בי גם קצת כן. אני בעיקר רוצה לעצור ולהתחיל מחדש. אני רוצה לדעת שיש לי בשביל מה לקום בבוקר, אני רוצה שתיהיה מטרה. אני רוצה שמישהו או משהו יגרמו לי להרגיש. 

המוזיקה הייתה זאת שהובילה את הרגש תמיד. זה עדיין נכון, אבל העוצמה נחלשת. אני בוכה מכל מילה שיוצאת מכל פה, וכך נראה כאילו יש בי רגש, אבל אין בי אפילו טיפה. 

אז האוזניות אצלי בפול ווליום, כל היום, וזה בסדר. זה מספיק טוב. כמעט. זה מחזיק אותי עוד קצת.

ועם כל משבר, הווליום עולה בעוד פסיק אחד קטן. ועם כל משבר, מרימים את הראש מעל למים, ומתמודדים.

והיא היחידה שאיתי, אותה המוזיקה, והיא השקט שלי, וכשהיא מצליחה, לרגע הכול בסדר.

 

עכשיו לא הכול בסדר.

עכשיו רע, עכשיו משבר.

אולי מחר אחזור לדרך ואמשיך הלאה.

ואולי הרוח תיקח אותי הלאה, ואעוף מכאן, אולי לעולם לא אשבר שוב.

 

מונצ'ילד.

נכתב על ידי , 6/9/2015 18:33  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , פילוסופיית חיים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMoonchild. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Moonchild. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)