לבד זה כל הזמן, לבד זה לא חדש. להפך, לא לבד זה מיוחד.

אבל מתי אדם מרגיש הכי לבד? יותר מהכול?

כשמשהו קורה, כשמשהו קורה אדם נשאר לבד יותר מהכול.

כשמשהו טוב קורה, לבד כי אין למי לספר. וזה לבד עצוב.

אבל כשמשהו רע קורה, ואין עם מי לדבר, ואין למי לבכות, זה הכי לבד שיש.

כשמשהו רע קורה וכל מה שאתה רוצה זה שיחה שתשכיח אותו ממך.

כשצריך להתחנן, להתרפס, לחפש ולבקש מכל מי שעובר, מכל אדם ברחוב, רק שיגיד מילה כדי שתשכח.

כשאף אחד לא מוכן, זה הכי לבד שיש.

כשתופסים אותך בביצים. 

כי כשקשה, אז קשה.

וכשאין למי להגיד שקשה, ברור שהרבה יותר קשה.

אבל כשברגע הכול ניהיה הרבה יותר קשה.

כשקשר נגמר,

כשיש תאונה.

כשקורים דברים שלא ציפית להם.

לאורך שבועיים או לאורך 10 שניות.

כשתופסים אותך בביצים.

כשברגע אחד מבסדר, מקשה, הכל הופך לנורא הרבה יותר.

כשאין לך מושג מה לעשות עם עצמך, איפה לקבור את מה שנשאר ממך.

כשאתה לא יודע מה יקרה מעכשיו כי שום דבר כבר לא בסדר.

כשכל זה קורה ואין אף אחד בעולם שתוכל להגיד לו "קשה לי"

והוא יגיד "אני מבין" ויחבק.

וכל הקשה, וכל הנורא, וכל מה שקרה יהיה קצת יותר בסדר כי אתה כבר לא לבד.

כשזה לא קיים

הכול הרבה יותר לבד.

וכשתה לבד אין לך שום סיבה להתמודד עם הקשה.

כי.. בשביל מי? בשביל מה?

זה הרגע שבו אתה מחפש פינה

שקטה, נעימה, 

שבה לא יעבור אף זר מהרחוב וישאל מה קרה

ובה אתה מתכרבל לתוך עצמך

ומחכה בשקט שהכול יגמר

בגלל מה? הכול שטויות.

אבל כל שטות, כל פסיק חסר טעם

הכול הופך לנורא הרבה יותר

רק כי נשארת

לגמרי

לגמרי

לבד.