לפעמים מתחשק לי להגיד לו, שידע.
אבל אין לי אומץ.
וגם אם אגיד לו, האם הוא יקשיב? האם הוא יבין את מה שאדבר? האם יוכל לעשות דבר מה בכדי לשנות את המצב?
הרי כולנו חלק מאותו פאזל, ברגיל קטנים באותה מערכת משומנת היטב.
וכשבורג אחד משומן יתר על המידה, וברגים נוספים משומנים גם הם, ומנסים לסובב את גלגלי השיניים במהירות גבוהה מדי.
חלק אחד של המערכת, המונע מהברגים המשומנים ומאלה שפחות, מתפרק כולו לאט לאט, חתיכה חתיכה, בורג אחר בורג.
כשנפגע כל הבסיס כולו, רציתי להגיד לו, אבל שתקתי ועשיתי.
כשנפגעו כלל הקצינים התורנים, רציתי להגיד לו, אבל שתקתי ועשיתי.
כשנפגעו כל הקצינות והנגדות, רציתי להגיד לו, אבל שתקתי ועשיתי.
כשנפגעו כלל חיילי המשרד, רציתי להגיד לו, אבל שתקתי ועשיתי.
וכשנפגע תחום עיסוקי המקצועי, ניסיתי לצעוק אך מילה לא יצאה מפי.
כי ידעתי, ידעתי בלב שלם, כי גם אם אדבר דבר לא ישתנה.
וכשניסיתי לדבר, לא היה איש שישמע, נשארתי מחוץ לדלתות מוחו חסר ההבנה שמונע אך ורק מגלגלי השיניים הסובבים אותו.
כשנפגע כבודי האישי, הפסקתי לשתוק.
כל מילה שאמרתי, נקטלה ונדחפה אל הקרשים כאילו דיברתי בגנות הספר הקדוש ביותר.
אבל לא הסכמתי לתת לכבודי שירמס, וכשלא יכולתי לדבר יותר, התחלתי גם לעשות.
אם אנסה לדייק, הפסקתי לעשות, כל דבר שאני איני מחוייבת אליו מתוקף עליון.
ורציתי כל כך להגיד לו, ולא אמרתי מילה.
אני רוצה כל כך להגיד לו, עד כדי שיחות שלמות שרצות בראשי בידיעה שלמה שלא יקרו.
רוצה לספר לו על כך שכשהכאב הנפשי עולה על גבולות האפשר, והעצבנות מביאה אותי לכדי דמעות.
אני מושכת חזק בשיער כדי שיכאב בראש, שיכאב כמה שאפשר, כי כאב פיזי לעולם לא יהיה נורא כמו כאב נפשי.
וכשאותו כאב בראש אינו מספק, אני מתקלחת במים החמים ביותר שאוכל.
צריבת המים החמים על העור מרגיעה את הנפש.
מעולם לא האמנתי בחיתוך או פציעה, תמיד חששתי מהשלכות הרות גורל.
בעיקר חששתי שמישהו יראה.
תמיד מצאתי סיבות לחכות, למשוך עוד יום, יומיים, חודש.
הצלחתי להשתמש בסיבות האלו כדי לתרץ את הפחד שיש לי מלנסות לפגוע בעצמי באופן שלא אוכל להחזיר.
אבל כשהכי כאב, ניגנתי בגיטרה חזק עד שאצבעותי כאבו ולא יכלתי לאחוז בה יותר.
או עד שנגמרו השירים.
כשהכי כאב, ניגנתי את המוזיקה החזקה ביותר בווליום הגבוה ביותר עד שאזני כאבו.
ואז הגברתי עוד.
כשנעצבתי, כתבתי שיר.
כשהכי כאב, אפילו לא הצלחתי לכתוב.
רק מילים קטועות שהפכו לשברון לב על דפי האתר הזה, ורק בתנאי שאיש סביבי לא ידע.
רק שאיש לא ידע.
אסור שאיש ידע מה קורה מבפנים.
כנראה שהאש הזאת תוכל להירגע רק אם וכאשר מישהו ידע.
ומי ידע וגם ירצה להישאר?
איש כבר לא רוצה להישאר.
נסגרתי לעולם, ואין סיבה שיכנס.
לפעמים, מתחשק לי להגיד לו, שידע.
מתחשק לי להגיד לו כמה שכואב.
אבל אין לי אומץ.
כנראה שאשתוק, עכשיו ולעולם.
התלבטתי בין כל כך הרבה שירים שמילאו אותי כרגע.
והבטתי הצידה, בטעות, לארון הפתוח.
ציפור שחורה הסתכלה עלי משם.
כמעט לחשה.
MAY YOU NEVER BE BROKEN AGAIN
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
