ההרגשה הזו שאני כמעט משיגה את הדבר הכל כך רצוי כרגע,

ההרגשה שאני כמעט שם כמעט נוגעת כמעט כובשת,

וזה יכול להעלם כל רגע,

כמו שקרה עם החברה הקודמת.

פוסטראומה מישהו?

"היום נישן למטה בסדר?"

לא, זה לא בסדר. אני לא רוצה שאחי ילך למילואים, אני לא רוצה ימים מלאי חדשות אני לא רוצה לישון בממד.

הרי אתם רוים שאשן שם בשביל שאנצל אבל מה אני אעשה בלעדיכם אם יקרה משהו?

ובכלל למה שיקרה משהו? למה לגשת ככה לדברים?

"פציפיסטית"

נכון, כי ילדה בגיל קטן ששומעת את אח שלה מוזעק באמצע הלילה ללבנון או עזה זה לא רגיל. אין לי חברות עם אחים בצבא שידברו איתי וירגיעו אותי.

ובכלל למה ילדה קטנה צריכה לראות את אמא בוכה כשהיא רואה חדשות?

ולמה אני צריכה לדאוג שאמא לא תבכה כשאחי לא עונה והוא מוזעק ללבנון?

ועכשיו זה בעזה.

תגידו כמה שתגידו שזה מה לעשות וזה חלק מהחיים ויש מלחמות ואנחנו במדינה הזו.

אני רק רוצה שלום, שלווה, נחת.

בלי מוות או מלחמות מילואים או שיחות בלילה ששואלות "איפה אלי?"

אני רוצה רק שקט שיהיה שקט בדרום, בלי לבכות בלי להיות בחרדה מתמדת