כתבתי את זה בתגובה באחד הבלוגים, ואני רוצה להמשיך את דברי.
אנשים, ובמיוחד ילדים, יכולים להיות מרושעים להפליא במילים שלהם... והמילים האלה חודרות עמוק. לאנשים שלא מכירים את זה זה אולי לא ישפיע כל כך, אבל לאנשים עם הרבה ביקורת עצמית, לא נראה לי שיש להרבה אנשים מושג מה זה עושה. בהתחלה זה היה עושה לי סיוטים. אחר כך שמעתי כל הזמן את הקולות שלהם בראש שלי כל הזמן. צוחקים עלי ומצביעים עלי. קוראים לי שמנה. שמנה. שמנה.
בכיתה ו' הילד שחיבבתי היה קורה לי big ass.
כל הזמן שמנה.
אלוהים. כמה שילדים יכולים להיות רעים. אבל מצד שני אני מודה על הדברים האלה.
כי יש לי את האפשרות לתקן את זה.
להיות רזה.
לבוא אליהם כשאני אהיה רזה ויפה. והם יראו. הם יראו שאני כבר לא שמנה. הם יראו שאני רזה.
ואני אוכל להסתכל במראה סוף סוף בלי להרגיש בחילה וגועל ובכי.
ובלי להסתכל כל הזמן בפגמים שלי.
ובלי להסתכל כל הזמן בשומנים שלי.
כי אני אהיה רזה ויפה.
וכולם יסתכלו עלי ויקנאו. הם יגידו זאת מי שקראנו לה שמנה?
ואני אצחק ואבכה.
אני אצחק כי סוף סוף מישהו מקנא בי. אני אצחק כי אני אהיה יפה.
ואני אבכה כי רק אז הם יבינו את זה.
ואני בוכה כי המציאות כל כך רחוקה מזה.