פחד אלוהים היום כיפור הזה (זה ול"ג בעומר).
מספר היתקלויות גלגלים אלה באלה, התרחשו ממש לנגד עינינו, כבר בתחילתו של הסיבוב המסורתי אליו יצאנו בערבו של חג.
המסע כלל בתחילתו שלוש מתוקות (הגדולים כבר בשלהם), זוג אופניים אחד, עגלה אחת אבא אחד ואמא אחת.
בזמן שהמאמץ העיקרי של עוללותינו המושלמות, היה הניסיון לקלוט את מחזות שלל רוכבי האופניים, הרולר בליידז, הקורקינטים, הסקייטבורדים ואף כמה טרקטורונים ואופנועים מותאמי ילדים (ממונעים חצופים שהפרו את השקט), אנחנו בעיקר מצאנו את עצמינו סוחבים או דוחפים כלי תחבורה ממוזערים, מעמיסים ופורקים מהם שלוש מתוקות, על פי דרישה. דרישתן כמובן. זו נבעה בעיקר מהסיבה, שבכל רגע היה נראה להן שדווקא יותר מגניב, בדיוק איפה שהן לא נמצאו באותו רגע.
ותיאמנו עם חברים שניפגש בדרך והמשכנו עד אליהם ברגל.
משלב זה הטיול כבר כלל שש בנות ועוד עגלה ועוד אופניים ועוד הורים ששואלים כל רגע -
"מה השעה? "
"שמונה וחצי"
"רק?".
ומאוחר יותר -
"מה השעה?"
"תשע וחצי"
"כבר? יש, עברה עוד לנו עוד שעה".
טוב אלה היו בעיקר אלה שצמו. ההורים הכופרים שמחו על הזמן שעובר, בעיקר כי הוא קידם אותם לעבר השעה בה יתאיידו להם כל הזאטוטים למיטות וסופסוף נוכל לשבת בשקט.
והפעם באמת בשקט, כי יום כיפור.
ושתינו קפה ועוגה ברוח החג, והחבר העיז להדליק סיגריה למרות אזהרותיה של רעייתו ומיד הוגלה מהשולחן, סביבו ישבו עד לאותה עת שניים שצמים ועוד שלושה שלא.
והיה שקט שיש רק ביום כיפור.
שבנו בעשר הביתה לאחר שעשינו - שוב ברגל כמובן - את כוווווווווול הדרך חזרה, ואם רק היו לי נעליים נוחות באמת, זה לא היה נורא בכלל.
כי היה די נחמד אפילו לחובבת מנוחה ומחרימת צעדות ברגל שכמותי.
מתוקה מספר שלוש הייתה באטרף ורבאלי משעשע, וניהלה איתי שיחות בדרך והיה שווה.
ומסביב - למרות המולת עדות הילדים שהשתלטו על הכבישים - היה שקט שיש רק ביום כיפור.
ובמשך כל המסע המפרך והמהנה הזה כאחד, שרדנו עשרות רוכבים שחתכו אותנו מימין ומשמאל כאילו אין מחר (ומחר דווקא יום כיפור, חבל להפסיד), והשתדלתי (ואף הצלחתי) להתעלות על עצמי ולא לחשוב על איפה הגדולים מסתובבים כרגע שאלוהים ישמור.
התמקדתי בהנאה מהשקט.
מפחיד היום כיפור הזה, אבל המצאה גאונית למרות הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5
