לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Twenty Four Seven


אימהות, בית, משפחה, חברות, אהבה, עצבים, לחץ וכמה תובנות...

Avatarכינוי:  ok5

בת: 57

Google:  ok5





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

בת השבע נכנסת איתי לקלפי למען תזכה בשיעור בדמוקרטיה, ומקבלת לפרצוף שיעור בתרבות ישראל.


תמונה: שבע בערב. חבר נאמני הקלפי באמצעו של ויכוח סוער ואני עומדת בפתח, ממתינה ליחס (לא חייב חם אבל מינימלי), מקווה שאולי אחד מהם יקלוט שאני שם וירגיש קצת לא נעים (סליחה שנסחפתי), אולי אף יגדיל לעשות ויוריד את הטונים (כן בסדר, הבנתי שהגזמתי).

אז אני מחכה, ומחכה, ומחכה, אבל למי למי למי? כלום. הם בשלהם והוויכוח תופס תאוצה. מי יספור מעטפות מי רשם מה מי יעבור לאן. הלללווו???

כשאני מבינה שאין תקנה אין תקוה אין עתיד אין חלום, אני בוחרת להעיר (להאיר בשלב זה היה קצת פתטי). מבקשת שהבת שלי תיחשף לחוויה קצת יותר חיובית, וזוכה - כמה מתבקש - בפרצופים, הקנטות ועוד מיני מינים של גועל נפש.

בדיעבד מתברר שהזמן בו שהיתי מאחורי הפרגוד עם הקטנה היווה הזדמנות נקמה מצויינת עבור גברת קלפי, שירתה חיצים בגדולה בת השמונה עשרה (אתמול!) שהיום מימשה את זכותה בפעם הראשונה.

סיכום: להקיא. ולתפארת מדינת ישראל.

  

נכתב על ידי ok5 , 22/1/2013 20:37   בקטגוריות הנושא החם, חינוך, ערכים, אקטואליה, שחרור קיטור, רק בישראל, תוצרת הארץ  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מה, מה, מאיה...


פעם זה היה יום כיף, האחד במאי.


בכלל קראנו לו 'האחד במאיה', (ותמיד הייתה איזו מאיה בסביבה שלא ממש חיבבה את החיבור), לבשנו כסות פועלית בדמות חולצה כחולה שזורה בסרט האדום, היו תמיד הסעות לתל אביב, צעדנו ברחובותיה מבסוטים, צחקנו, שרנו, אכלנו ארטיק, עישנו סיגריה, ועוד קיבלנו הסעה חזרה לירושלים.  יום כיף.

לא יודעת מה באשר לאחרים, אותי לא ממש עניין את מי אני מייצגת ולמען או נגד מי אני מפגינה נוכחות. רדוד? אולי. הייתי בת חמש עשרה, ושש עשרה ושבע עשרה, היו חבר'ה, היה יום פסטיבל, והיה ברור לכולם שכולם באים.


עכשיו אני נזכרת איך הזדעזעתי כשסיפרה לי פעם בחורה דתייה שעבדה איתי, שלעוללים הדוסים ארוכי הפאות, מחלקים סוכריות וממתקים בתמורה לתפילות ולמזמורים, ואיזה ילד לא אוהב ממתקים...

יש הבדל? לא בטוח, גם לי נתנו 'סוכריות' והפכתי לאחת מההמון. בטח קידמתי פוליטית מישהו, או משהו.

אז נכון שבמבחן התוצאה אמנם לא הפכתי לחברה בנאציונאל השני, ונכון שהפנקס האדום מאז ומתמיד עורר בי תגובות של שור זועם, ובכל זאת - קיבלתי בפרצוף מדינה עם הסתדרות שיכולה להוריד לה ת'שלטר לפי גחמותיה האישיות, קיבלתי ועדי עובדים שפלים ומושחתים (ויצא לי להכיר מקרוב, דוחה, נשבעת לכם), שהדבר האחרון שבאמת מטריד אותם הוא רווחת העובד או תנאיו. בעצם תלוי באילו עובדים מדובר. כי אם מכלילים גם אותם בקטגוריה, אז אוהו איך שהם דואגים לעובדים. בטח דואגים. לוחמי צדק למען טובות הנאה אישיות, משרות ומינויים. לעצמם.

סוציאליזם.


ובכל זאת, האחד במאיה, שאתעלם?

אם כך, לכבוד מאיה והיום החגיגי חרגתי ממנהגי וטיגנתי שניצלים!

אני!

עמדתי לטגן!

כל יושבי הבית מודעים לעובדה שאם לא האחראי (איזה מזל שמישהו בבית הזה אוהב את המטבח) - אף אחד לא יזכה פה למנה עתירת קלוריות שרויית שמן, ולא, לא  מטעמי הבריאות הידועים, רק מטעמי בריאות הנפש. שלי. לעמוד לטגן, נו באמת...


אז הנה, שמישהו יגיד לי שלא נהגתי בסולידריות, שלא התאחדתי עם פועלי כל העולם.

(בינינו, כל יום חדש הוא יום פועלים נוסף בחיי,  אבל היום לגמרי התעליתי על עצמי).


ועכשיו אני רוצה לשמוע את כולכם (וזה ממש מתאים לשניצלים...) -


קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה
עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב
אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלַּב לִחֵכַה
לִקְרַאת אוֹיַב הִכּוֹן לַקְרָב

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה
מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה
לֹא כְלוּם מִתְּמוֹל
מָחָר -  הַכֹּל

 

 

נכתב על ידי ok5 , 1/5/2012 19:21   בקטגוריות אז והיום, אקטואליה, אחד במאי  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חמש דקות


התיישבתי לי בבית שלי החמים והנעים, על הספה שלי הנוחה, הרמתי רגליים על השולחן והתרכזתי.

התפללתי בשבילו.

התפללתי בשבילו  שיש לו מזרן נח לשים עליו ראש,  שיש לו שמיכה נעימה להתכסות בה, שיש לו קצת אור שמש להתחמם בה.

התפללתי בשבילו שיש לו סוהר אחד רחמן,  אחד כזה שאף אחד לא יודע עליו וגם לעולם לא ידע, שחומל עליו ומביא לו בסתר המבורגר וצ'יפס (גם מנה שווארמה זה טוב...) ובקבוק מים צלולים. שמעביר לו מסרים מהבית. שמספר לו איך וכמה זוכרים ומזכירים אותו. איך מתפללים לשלומו.

ביקשתי שיתחזק, שתואר דרכו, שתבוא גאולתו.

ביקשתי שידי המרצחים שישוחררו לצורך יציאתו לחופשי לא יגואלו עוד בדם.

עצרתי והתפללתי בכל ליבי, וכמוני בוודאי עוד אלפים. סביר להניח שלתפילה המונית שכזו בחמש דקות של חסד, יש איזו עוצמה שתניע את העולם באופן קצת יותר חיובי. חייבת להיות.

ביקשתי שהתפילה הכנה והכה עמוקה שנושא עם שלם לשלומו, תמלא אותו באהבה, בכוח ובאמונה.

מי ייתן וישוב לביתו, להוריו, לאחיו, למשפחתו ולחבריו במהירה, בריא ושלם.

אמן.

נכתב על ידי ok5 , 15/3/2011 11:35   בקטגוריות גלעד שליט, אופטימי, אקטואליה, הנושא החם  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שוודיה? במחלף הבא ימינה...


תגידו זו רק אני (ו'האחראי') או שגם אתם הזדעזעתם ממראה רבבות הצובאים על פתחי עזריאלי, שורפים את מיטב (?) זמנם, מכתתים רגליהם, נדחפים - נמעכים - נדחסים - רומסים,  וכל זאת כדי לזכות בכניסה המיוחלת לבית המקדש החדש שנפתח ברוב הדר רק אתמול?

זו רק אני (ו'האחראי') שבשבוע שעבר נדהמנו למראה אותן תמונות בדיוק אבל בעיר אחרת, נגיד 'ראשון'? (חבורת מפגרים, היה זה היום האולטימטיבי לנסוע דווקא לנתניה, אם כבר).

 

התגובות שבדרך כלל גורמות לי תכניות טבע על שרצים ושאר מיני זוחלים דוחים - שבאים לי בתקריב ישר לפנים, באו לי אתמול באמצע מהדורת החדשות, וכללו טון עצבני בקצב עולה ואוצר מילים מגוון ועשיר שהסתכם ב-"איכס, איכס, איכס, אייייייייכס!!!"

והתחשק לי לרדת לחנייה, להתניע ולשעוט בדיוק כמוהם אל היכל התהילה, ולהעניק להם כמה עיטורי כבוד, כי מה שמגיע מגיע.

חוץ מעיטור הנחישות והגבורה הייתי מדביקה להם בצ'פחה לחזה עוד כמה עיטורים.

עיטור הבערות. הריקנות. הדלות נפשית. השטחיות הרדודה (או הרדידות השטחית, לבחירתכם).  

ועוד אחד גדול ומפואר במיוחד, עיטור הבושה.

על שביישו את עצמם, ועל הדרך - גם אותי.

 

האם זו המורשת המפוארת שיש לנו להנחיל לדורות הבאים?

אלה שהוריהם סחבו אותם איתם לתורים המשתרכים כדי לתת דוגמא ולהמחיש להם איך רצון ומוטיבציה יובילו אותם אל המטרה הנכספת? להגשמת החלום?

הדור הצעיר, דור ההמשך, שהוריהם באו בבוקר וחזרו עימם לביקור נוסף אחר הצהריים, למען ישכילו ה'קטינות', ילמדו מה באמת חשוב בחיים?

ולמה בכלל ללכת לבית ספר או לעבודה או לבסיס ביום חג שכזה?

לא צריך!

בקלות יכולנו להבחין בקרב הערב הרב של עם ישראל בשיא זוהרו, גם בתלמידות בית ספר ובחיילות במדים.

מה יותר דחוף? להשתעמם בשיעור ספרות? לענות לטלפון של המפקד שלך ולבצע כמה מטלות? עזבו אותכם באמא'שלי.

 

מה זה בדיוק הדבר הזה שגורם להמון העם להסתער בנחישות קרבית שאין כמוה, כדי לחזור הביתה עם שקית נייר. או ניילון. (תלוי בעיר ובאותיות הלוגו הלועזיות המוטבעות על שלט הכניסה).

מאיפה הסיפוק הזה מכמה פריטים שהצליחו לשים עליהם יד תחת אש צולבת, להגן בעוז על הטריטוריה הנבחרת, או סתם זו שאף אחד עוד לא הספיק לזחול אליה (מדף החולצות הפרחוניות למשל, רק 299 שקל ליחידה).

איך קוראים לתולעת הזו שזוחלת במעבה מוחם הריק מתוכן, נוגסת, מרעילה ומעוותת את מה שעוד נותר ממנו?

פנטזיית הקפיצה הקטנה לחו"ל? (צאו ולימדו, שם אין פצועים באירועים שכאלה).

תרבות הצריכה התחרותית עד מיאוס? כי תודו שעדיף שהבגד הזה (אפילו אם הוא יקר בטירוף וגם לא ממש לטעמי) יהייה שלי, ולא של אף אחד אחר, ושכולם יתפוצצו!

 

ועוד אומרים לנו שאיבדנו את רוח הקרב, שאם יתקפו אותנו, כוחנו כבר לא יעמוד לנו כמו פעם...

תאמינו לי, לקראת מתקפת הצוררים הבאה שלחו צווים לצבא מכורי השופינג והפתיחות החגיגיות.

לחיילות הרגלים הים והיבשה של צה"ל גייסו את כל האידיוטים שעמדו בתור, וערכו להם ימי אימונים בקניון הקרוב (והמדים, שיהיו מותגים בבקשה!), כי פייטריות שכזאת כבר לא מוצאים בכל מקום, וחוץ מזה עושה רושם שבמילא אין להם שום דבר בעל ערך לעשות עם הזמן שלהם.

 

וזה לא שאני לא מהגורסות, כי יום שופינג שווה טיפול פסיכולוגי, ממש לא. אבל רבאק, יש גבול.

מישהו מהם קרא למשל בכלכליסט ש-H&M ישראל תהיה יקרה ב-25% מזו שבאנגליה, או שאיקאה ישראל מתומחרת בשלושים אחוז ומעלה משאר העולם? (בדקתי ונוכחתי במו עיני).

 

עושים מאיתנו צחוק, מכניסים לנו את היד עמוק לארנק, ואנחנו עוד עומדים בשביל זה בתור.

עדת מטומטמים. עם סגולה.

 

שום דבר, שום דבר לא יעמיד אותי בתור נבוב שכזה, גם לא אם יחלקו בחינם.

מה שכן, אם היו מבטיחים לי שבסוף התור ממתין לי הגואל שיביא שלום עולמי, שיכחיד אכזריות, שימזוג לנו שיקוי פלאים המבטיח ערכים, נימוס ותרבות, או סתם ימגר את כאבי הגב שלי לכל החיים, בשביל זה הייתי מוכנה גם שבוע בשק שינה ברחוב, בעצם, שמה בטח אף אחד לא היה עומד בתור.

 

נכתב על ידי ok5 , 12/3/2010 14:19   בקטגוריות אקטואליה, שופינג, עצבים  
57 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



16,095
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , משפחתי וחיות אחרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לok5 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ok5 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)