Twenty Four Seven

לא קל להיפרד

להיפרד צריך לדעת

לדעת לא לפחד

ואולי דווקא בפחד לגעת...

אם נרצה ואם לאו פרידות מסוג זה או אחר ילוו אותנו כל חיינו, מה נבחר לעשות איתן, זה כבר בידיים שלנו.

פרידה היא סוג של אימון רגשי שהחיים בוחרים עבורנו -  לפעמים לגמרי בלי הזמנה.

אם רק נשכיל ללמוד מהתהליך, בטוח ניקח אתנו משהוא מחזק לפעם הבאה.

*          *            *

הנה אחד שלא ממש יודע להיפרד ובכל זאת עושה את זה בחן...:)

https://www.youtube.com/watch?v=F9qG6Fk3jWI&playnext=1&list=PL6F4527A7E6FCC6FB&feature=results_main 

להלן המילים, שירות עד הבית... (מקווה שיחייך גם אתכם )

My heart is paralyzed

לא בקרב הזה נפלת.

לא קצינים דפקו בדלת.

לא טקסים  של עם שלם.

לא מטח של יריות.

לא צפירה קורעת לב.

ומדי החאקי שלך, הדרגות, הכומתה

בכל זאת

נשארו
מיותמים.

http://www.youtube.com/watch?v=zq_n8R70Nz

לשנים כרוניקה משל עצמן.

גם לאובדן.

ילד נולד, זוחל, מחייך. מתהלך, מדבר, לומד.

ילד גדל וצומח, עולה לתורה, עולה על מדים, עולה על מטוס, רואה עולם.

ילד חוזר הביתה, מתחיל לבנות עתיד.

הכל פתוח, הזדמנויות אינספור ממתינות לו, שמחות רבות לפניו.

ולילה אחד, בטרם טעם הצלחות, בטרם צרבו כישלונות, בטרם חווה עוד אהבה, בטרם רווה נחת מילדיו שטרם נולדו, לילה אחד הוא עוזב. 

עוזב בטרם עת.

ורסיסי חייו מתנפצים בפניהם של אוהביו, נטמעים בנפשם, בגופם, במבטם.

הכאב מעצב את דרכם.

ובשארית כוחם ימשיכו. את חייהם. את חייו.

ולכתוב לו עוד כמה מילים, זה מה שנשאר.

אז עוד כמה מילים לך, ועליך, ועלינו.

 19 פברואר, 2001

ועכשיו כשהלכת יבואו ימים לא קלים.

דמעות ישפכו כמים, הלב יקרע לגזרים,

מחנק ישתלט על הכול .

ועכשיו כשהלכת שאלות יִוַותְרו ללא מענה,

המצפון יאמר בעוז את דברו,

חבטות יכו הכרה.

ועכשיו כשהלכת געגועים יִכַּתבו ויכאיבו,

לפעמים יעלו גם חיוך,

החְמַצָה תעטוף את הכול.

ועכשיו כשהלכת הדרך תֹאבד במהירות,

תְאַבֶּד בהירות.

האופל ינחית את זרועו,

וחושך על פני תהום.

ועכשיו כשהלכת לפעמים יצוץ שוב האור,

ויזין את עצמו וְיִלְמַד להיות,

ויפיח כוחות ורצון.

ועכשיו כשהלכת יבואו חיים חדשים,

יְמַלאו, יִגְדשו ויוכיחו,

יביאו מנחת ביכורים של תקווה. 

ועכשיו כשהלכת יסופרו סיפורים לרוב,

הצלילים ילוו וימתיקו,

זיכרונות יְשַמְרו חיים שְנַדָמוּ.

ואש הנשמה הבוערת תמיד,  תשתדל לנצח.

נשבעת לכם יש פה אווירת סוף קורס.

כולם פה שוברים דיסטנס, שוברים שמירות, פולשים למטבח מעבר לשעות קבלת הקהל, והחפ"שים (נו מי, האחראי ואנוכי) - משיכים לתזז בין עבודת רס"ר זו לאחרת, מוקפצים מעמדה לעמדה, ובדרך מטאטאים ללא הרף את שבילי בסיס האם, לקראת מסדר המפקד (עוד ארבעה ימים יא רבאק).

אולי בסוף כשנקרוס סופית (פריבילגיה בלתי מציאותית בעליל), אולי אז גם נקבל כנפי צניחה.

הקטנות - כשהן לא ישנות אצל סבתא / הדודים בירושלים - נודדות בין מיטות הבית, עורכות תורנויות בינן לבין עצמן מי מעבירה את הלילה בחדרו של האח הגדול. נסיך מספר שתיים כיאה למעמדו האטרקטיבי, מנהל את לוחות הזמנים שלהן ביד רמה ואוהבת, ומדי פעם מבריז להן כשהוא בעצמו מתנייד לאיזו מיטה בבית אחר, כי צריך להספיק הכל לפני שנוסעים.

נסיכה מספר אחת עובדת לפרנסתה מבוקר עד ערב (אפשר לבנות על פריחה כלכלית של הדוד סם החל מהשבוע הבא), כאילו אין מטוס שימריא גם אם כל המזוודות שלה לא ממש יהיו מוכנות בשעת הש', ומה כבר יקרה אם היא תשאיר אחריה חדר שאין בו מילימטר פנוי של ריצפה, חוץ מזה שאמא שלה תצא לגמרי מדעתה וזהו. בשעות בהן אינה מצוייה תחת ידו הרמה של מעסיק בני נוער קמצן ואכזרי, היא עורכת מרתון פרידות חגיגי, מחוללת בפסטיבלים ובפרמיירות, מנהלת רומן סוער עם הפייסבוק, ובעיקר לא מבינה למה ואיך אני לא מרשה לנסוע מחר לים, הרי עוד יש ים של זמן.

ובתוך כל אלה אני מצליחה לארוז, לסדר שוב ושוב את כל פינות המערומים הפזורות ברחבי הבית, לבשל-לאפות ולחסל את מצבורי האוכל (כבר שבועיים קונים רק לחם-חלב-עיתון, והמאגר עדיין מוכיח את עצמו), לתרגם מסמכים ותעודות, למיין תרופות, לקבוע תורים, לשרוף שעות בטלפונים עם כל נותני השירות כדי להקפיא ולהפשיר, להירשם, לבטל, לעדכן, וגם מספיקה לבחור ולהחליט בין האופציות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות...

עושה איקסים ברשימות ומוסיפה להן עוד ועוד ועוד סעיפים. פווווף.

ותוך כדי קראתי גם כמה ספרים, והספקתי להיפרד מחברים, ומהקבוצה היקרה שלי, וערב פוקר חגיגי (הבטיחו לי עד הזריחה - כמעט הצליח), והנה אפילו מצאתי שעה סבירה ביותר לכתוב, וזה בזכותו של נסיך מספר שתיים, שהסתכל בי מרגיעה את נסיכה מספר חמש הלנה הלילה בחדרו, ואמר לי דקה לפני שנרדם, "יו אר דה בסט מאמ אֵוֶוֶר", וישר קיבלתי זריקת אנרגיה לעוד כמה שעות.

אוגוסט יכול להיות מתיש סתם ככה בפני עצמו, מעצם היותו הזמן הכי חם הביל ודביק בשנה, בו בדיוק כל המורים והגננות החליטו לנפוש, ואנחנו תיבלנו אותו גם השנה בעוד כמה פעילויות מתישות, אחרת איך נהנה?...

לילה טוב.

מה לכתוב? מאיפה להתחיל?

איך מתחילים בכלל לפרק למילים כתובות שבע וחצי שנים של מחשבות? של געגועים? של שינויים? של זיכרונות? של דמעות? של כאב? של שמחה?

כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה השתנה.

אם היית נכנס עכשיו לקפה בטח היית בשוק. ובטח גם לא.

כי גם אם אתה לא מכיר מפה, אתה בטח מכיר משם, וקיומך אינו חדל, והיעדרותך הופכת את נוכחותך חזקה אף יותר.

איתך איבדתי אותך, איתך נחתתי לתחתיות, איתך למדתי להתגבר, איתך חזרתי לחיים, ובלי משים, מתוך הכאב הנורא, הפכת למקור של כח.

פרצת את הדרך אל עצמי, הולכת אותי למחוזות חדשים, חלקם אפלים, חלקם עמומים, ועם הזמן שפכנו יחד טיפות אור זהירות בחשיכה, ופילסנו דרך, פנימה, והחוצה, ולמעלה, ולמטה, ועברנו סיור מודרך בנבכי הנשמה המצפון והזיכרון, והצלחנו לסלול לנו נתיב, ולזהות תמרורים, ולהימנע מבורות, ולפעמים גם לא.

וכל זה לא היה קורה אם הייתי באמת לבד. מבלי הליווי הצמוד שלך. ללא התחושה - גם אם לא הייתה ממש מודעת - שאתה לא עוזב אותי לרגע.

היום גיליתי שפרפרים לבנים מזכירים לי אותך. והבנתי שאולי בדמותם אתה מעופף סביבי, ואלי, ויוצר הילות של הגנה, ומעגלי אנרגיה, שמאפשרים לי להמשיך.

והבנתי גם שכל פרפר לבן הוא סוג של דרישת שלום, או של חיבוק, או הושטת יד לעזרה, או סימן, שאתה כאן.

וכל שנותר לי לאחל לעצמי, מתמצה בברכות של פרפרים לבנים, שימשיכו להקיף ולעטוף ולרחף ולרפרף ולהחזיק אותי חזק, שלא אפול, ולעזור לי לצמוח, ולשמוח, ולאהוב, וגם להתגעגע, ולהיזכר, בחיוך הלוואי.

נשיקות לך פרפר לבן פרטי ואישי שלי.

(יולי 2008)

תכף כבר אורזים וממיינים וסוגרים קצוות, וממלאים מליון טפסים ועושים מלא טלפונים, וריצות אחרונות לשופינג שאף פעם לא נגמר.

ותכף כבר מתחבקים בערב פרידה, וביום האחרון בגן (בכפילות), ובגן, ובכיתה, ובכיתה, וסיור של תמונות אחרונות, להנציח ולקבע את הזיכרון הוויזואלי דרך עדשת המצלמה, כי מי סומך בגילנו ובמצבנו על התאים במח בלבד.

תכף מעמיסים מזוודות, ומחזירים את הרכב בשדה התעופה ומתחילים במסע ובהמראות ובנחיתות ובכככככככככככל מה שביניהם: להריח את הסוף מתערבב עם ריח הטרמינל, להיות מנומסים ומתורבתים מול מאתיים הפקידים ושוטרי הגבולות (וזה לא פשוט על כל טפנו וכבודתנו), להכניס לתיקים, להוציא מהתיקים, לחפש מוצצים שנעלמו כהרף עין כי הרי זו התכונה הכי טובה שלהם, וכש'קר לי' אז מלבישים, ואם 'חם לי' אז מורידים, פיפי, וקקי, ומזון וקפה בטעם פלסטיק, שינה מנוקרת רדופת כיסי אויר מחרידים, ושעות ללא תזוזה כי בדיוק איזו נסיכה נרדמה לי על רגל ימין, והשנייה על כתף שמאל, וככה אני לא נושמת (במילא אני בפאניקה מה'כיסים'), מפותלת כמו סימן שאלה - רק שלא יתעוררו - ובחמש בבוקר בטוח כבר יהיה לי נמק.

תכף כבר לא ננשום כזה אויר נקי (יש כזה!), תכף נחזור למלחמה בכבישים, תכף נצטרך להיזכר בעובדה שהולכי רגל ובעיקר ילדים - בכבישים, הם בדרגה קצת פחותה מזו של אלוהים.

תכף הבת שלי לא תקרא לגננת מיס ג'וֹז - אלא רק איילת, תכף זה בטח יהיה מוזר אם יפלט לנו חמישים פעם 'סורי' ו'אקסקיוז מי' כשבטעות נחסום למישהו את הדרך כשנעבור עם העגלה ברחוב.

תכף לא יהיה לי כל כך ירוק ומיוער לכל כיוון אליו אפנה מבט, תכף לא יהיו לי כאלה שמיים מכל חלון.

תכף לא יהיה לי כל הזמן (אם בכלל) כזה שקט חלומי, שרק געגוע להקות הברווזים מפר אותו.

תכף אני אפרד מכמה עצים שאני מאד מאד אוהבת, קשה לנתק קשר...

תכף יהיה לי עיתון של שבת וריח של חלה טרייה ומשפחה וחברים ממש ליד.

תכף שוב קליטה והסתגלות בגנים ובבתי הספר.

תכף תהייה לי כמה מוזיקה ישראלית שאני רק רוצה ברדיו.

תכף נשמע כל הזמן חדשות.

תכף יהיו כאלה שיהיה להם קצת פחות קשה באנגלית בבית ספר.

תכף חגים ומחויבויות משפחתיות.

תכף אני אקנה מלא בגדים שווים ונעליים שוות כי אין, אין על האופנה בארץ.

תכף נהייה עניים כי אין לי עבודה.

תכף נדבר רק עברית.

תכף תהייה לי שמש.

דברים טובים נגמרים מהר. כל כך מהר. מהר מדי. בספרינט. זבנג וגמרנו.

רק הם הגיעו, הביאו לי את הבית - עד הבית, וזהו. נפרדנו שוב.

ביקור הורים מתמשך (לא מספיק, לא מספיק!!!) יכול להפוך לחוויה שמערבבת רגשות מכל הסוגים. במקרה דנן היו כל הרגשות שפעמו בי, חברי אותה משפחה.

חיכיתי בכיליון עיניים לרגע שאבא שלי ואמא שלי ינחתו, שיכנסו בפתח הדלת, ומאותו רגע לא היה אכפת לי שהזמן יעצור מלכת ושכל השעונים יתקלקלו.

לא קרה.

הזמן עף (לזמן בטח יש רישיון טייס בו הוא משתמש רק בימים מצטיינים), אזל במהירות שיא, וממש ברגעים אלה ההורים שלי כבר בדרכם חזרה, משאירים אותי מאחור (אבל תמיד במרכז...).

בימים האחרונים ניסיתי לגרש ללא הרף את בצבוצי העגמומיות המאיימת להשתלט, ובמחשבותיי, אחותי הגרה פה דרך קבע, הרחק מבית הורינו היקרים, וחברה שחיה בין ביקורי אמה בארץ לבין ביקוריה שלה בארצה מולדתה, וכל הזמן שאלתי את עצמי איך לעזאזל הן עוברות את זה כל פעם מחדש?

ניחמתי את עצמי שעד פסח אנחנו בארץ, וביררתי עם אבא שלי היקר (שמקפיד לספור מאז נסענו) כמה ימים זה יוצא בדיוק.

בהגיענו לרגע האמת, הוכיחה ההדחקה המפוארת שלי את יכולת הבומרנג שלה, וכל מה שהשלכתי לעברה היא זרקה עלי בחזרה.

את עוגמת הנפש האיומה של הנתב"ג המקומי, הבין ה'אחראי' שעליו לפתור מבעוד מועד, והייתה לו תכנית ברורה להשתלשלות אירועי היום.

מיד בתום טקס החיבוקים הארוכים והנשיקות, ההתייפחויות ונחשולי הדמעות המתפרצות (מה לעשות, כמה שניסיתי לא הצלחתי להחזיק מעמד) - הוא הנחית אותי היישר ב'איקאה', הצמיד לי עגלה ונתן את ברכת הדרך.

אמנם כשהגענו לשם בקושי הסכמתי לרדת מהאוטו, ורק אמרתי לו שיש לי בחילה ושאני לא מרגישה טוב ושאולי כדאי שאני אתעלף ודי. אבל ארזתי את עצמי המתפרקת, מחיתי את טיפות המלח ואת שאריות הרחמים העצמיים, לקחתי אויר וירדתי לכבוש את שביל החיצים הלבנים.

היו לי כשעתיים וחצי של "ילל'ה תחגגי אשתי...", ואם זה היה תלוי בו ולא היינו מוגבלים בזמן,  הוא היה מארגן לי מסעות שופינג עד שהייתי אומרת די, ולסיום היה משכן אותי לסופשבוע בצימר מפואר בלב היער,  עם ערימת ספרים מונחת לצד ערימת קומדיות רומנטיות עסיסיות, שם מוסיקה ומגיש לי קפה למיטה.

אבל היינו צריכים לאסוף ילדים בשלוש.

אודה ולא אבוש, אחרי כרבע שעה בין פסים ועיגולים בכתום אדום וירוק, שכחתי לגמרי באיזה מצב צבירה הגעתי  לפתח החנות, ומדי פעם אף זרקתי איזה משהו לעגלה.

כשישבנו לשתות קפה כבר הייתי כמו חדשה.

אפילו התלוצצתי עם רופאיי.

סביבנו ישבו לא מעט אימהות עמוסות זאטוטים, ואנחנו ישבנו לנו בשולחן לשניים (!).

אמרתי לו שאני יכולה עכשיו להרשות לעצמי להישיר מבט חודר אל עבר אחת מהן, נגיד זו שלא ממש מצליחה להטיל מרות על צאצאיה בזה הרגע ממש (בעודם מטילים בעצמם את צלחת הפסטה על הרצפה), ולדון אותה במבט מתנשא של - "איך את לא משתלטת על הילד שלך???"

כמובן שמתוקף רגשות האחווה הנשיים, סולידריות אימהית ומעצם היותי מנומסת מטבעי, נמנעתי מהמעשה, שהתבסס כולו על טהרת כוונות זדון.

בדרך הביתה - לאחר סקירה תמציתית של הקומה השנייה, והראשונה, ואיסוף ותשלום וקפה אחרון בריצה לאוטו, הבנתי שהתחתנתי עם פרויד מודרני. טיפול בהלם, זה מה שהוא עשה לי. רק הבוקר הייתי כולי דיכדוכיות, משם מעבר חד לשמחה ועליצות, והתאזנתי.  

עדיין אני סופרת להם את השעות הנותרות להגעתם הביתה, ומתפללת שהכול יעבור בשלום, ומדי פעם גם  חוטפת איזה 'זץ' כואב של געגוע.

אבל כמו שאומרים (אנחה) – יהיה בסדר...

אם בבגרותם החמישייה הפרטית שלי תתגעגע אלי ככה, אדע שהצלחתי לפחות במשהו, להיות שווה כמו אמא שלי.

גם אם ארזתי כולל כל השלבים (מיון, סידור, ארגון - תהליך מתיש שאינו נגמר לעולם), גם אם כל עודפי הבגדים בהמוניהם כבר מחובקים חזק עם השקיות בהם יצאו מן הבית לבלי שוב, גם אם הארגזים העמוסים לעייפה כבר ממתינים בסבלנות לדייט שלהם עם חברת המשלוחים, גם אם כל המשפחה שמחה עולצת ומתוחה לקראת החוויה שבפתח, וגם אם נוסעים לנורא נורא רחוק, שומדבר לא יזיז אותי באמת מהבית שלי.

בכל פעם שנכנסתי לאחד החדרים מופשלת שרוולים וחדורת מוטיבציה לסיים עם כל מה שדחיתי עד לרגע זה (גם זה כמו קודמו - תהליך שאינו נגמר לעולם), צבט לי קצת בלב.

נכון שאוטוטו ממש תכף אני חוזרת, ושכמה חודשים זה ממש כלום אפילו אם זה בקצה השני של הכדור -  ובכל זאת ברורה לי בחדות ההרגשה החמימה שתמלא אותי כשאשוב.  

בית זה בית. לא יעזור כלום.

בנתיים, מרוב לחץ וסידורים שלא נגמרים, אני לגמרי אטומה לכל הצד הרגשי של מצעד הפרידות שאנו וסביבתנו הקרובה והכה יקרה, לוקחים בו חלק בשבועיים האחרונים (מסתמנת אליפות מנגנוני ההגנה...).

וגם לפרידה מהבית אני לא ממש מתאפשרת, וזה בסדר גמור שזה ככה.

מספיק עם כולם אני מתחבקת חיבוקי פרידה, רק חסר שאתחיל להשתטח בדמעות על האריחים ולהתחבק עם הקירות או עם המיטה שלי למשל.

הכי חשוב שכמו שמחכים לי כל אוהבי האהובים, ככה מחכה לי גם הבית שלי, וכשיש לאן ולמי לחזור, מה צריך יותר הבנאדם?

* "בדמעות של פרידה או בחיבוק אוהב, יש בדיוק אותו חום..." (עופר בשן החדש, כמה שיותר לועסים אותו ברדיו, ככה זה יותר משמח אותי)