"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

היום קמתי מוקדם מהרגיל, לבשתי, כבכול בוקר, את מדי הזית ויצאתי מהבית לכיוון התחנה.

הגעתי לירושלים אחרי נסיעה קצת יותר ארוכה מהרגיל, הגעתי לבסיס נעמדתי בחמישיות וכעבור כמה ארגונים אחרונים התחיל הטקס. טקס קטן, אנחנו לא הרבה חיילים שם. היה מרגש, היו קטעים שעלו לי דמעות לעיניים אבל עדיין לא יצאו. מאתמול הן רק עולות, עומדות על הסף וחוזרות למקום היווצרן כאילו לא היו שם מעולם. היו גם את בנות האולפנא המטומטמות שעברו מחוץ לגדר והחליטו שזה נורא מצחיק שיש מפקדים בצבא אז בקול אדיוטי חיקו את הרסרית ואמרו "המסדר מוכן המפקד" בקול תינוקי למדי.

הייתי צריכה לשמור על הנר חצי שעה במקום רבע שעה כי הסכמתי להחליף את מי שאחרי ומ10 וחצי עד הצפירה עמדתי דום, רגליים מתוחות, גב זקוף ראש מורם, עם כומתה על הראש , מחזיקה את הנשק שחלקו מונח על הרצפה עם הקנה כלפי מעלה. היינו שתי חיילות שמוצגות לראווה דרך הגדר ליד הנר הבוער ומעלה עשן שחור לאוויר. עמדתי בלי נוע ורק חשבתי על שירים. מלמלתי את המילים ממגש הכסף, אמרתי בחוזקה את מילות "אין לי ארץ אחרת" כשאני מתכוונת לכל מילה ומילה. חשבתי על הכתבות שקראתי ב24 של אתמול, מכתבים שקרובים כתבו לקרובים שנהרגו במלחמות. הזמן עבר לי כל כך מהר.

ב11 אפס אפס, החלה להישמע הצפירה, קול חזק ומצמרר שחותך את השקט שבדרך כלל שורר באוויר בזמן השמעתה. אבל הפעם במקום שהצפירה תפלח את השקט הצחוק של בנות האולפנא, וקול מכוניות פילח את הצפירה. נכון שזה קרה איתן גם ביום השואה, ושיערתי לעצמי שזה גם יקרה עכשיו. אבל זוג דתיים עמד רק כדי לא לעבור מולנו באמצע הצפירה וכל הזמן דיברו אחד עם השני. הצלחתי לשמוע רק "תראה אותה תראה אותן תראה תראה" כאילו אני בובה שמוצגת שם לראווה וכאילו זה מוזר שאני עומדת בצפירה. בנות האולפנא ניסו לחקות את הצפירה בצעקות וצחקו ודפקו על החלונות כמו קופי אדם.

זקפתי את הראש יותר והסתכלתי אל הרחוב שמלפני. אני לא ארכין ראש בצפירה הזו, אני ארים אותו ואעמוד בגאווה במדי צה"ל. צבא ההגנה לישראל. אני משרתת בו, אני חלק ממערך הביטחון בארץ. ואני עומדת שם, עם נשק ועם כומתה ועם גב זקוף כדי לכבד את הנופלים, בני גילי ברובם, שהתגייסו לצבא כדי להגן ולעולם לא יצאו ממנו, גם אם היו להם חלומות, גם אם היו להם שאיפות, כולם מתו יחד איתם בקרב, בפיגוע, באירוע טרור זה או אחר.

עמדתי גאה והרגשתי איך הדמעות נקוות בעיניי. עצב מהול בכעס מהול בשמחה ובגאווה. עצב על כל  22,993 הנשמות והסיפורים בעקבותיהם, על כל עשרים ושתיים אלף ותשע מאות תשעים ושלוש המשפחות שמאותם רגעים השתנו חייהם, כעס, כעס חזק כל כך על האנשים שמעזים לחיות פה בארץ הזו ולא לכבד, שמעיזים להיות ישראלים ולגור פה, שמעזים לצחוק על מוות של אחר שמעזים לצחוק למספר הגדול הזה בפנים ולהביט בו בנבזיות מוחלטת. שמחה על כך שיש לי מדינה, ושאני מתנדבת למענה ועושה למענה יום יום דבר כזה או אחר, גם אם לא תמיד זה מרגיש חשוב. וגאווה. גאווה שכל הזמן מנסים לפגוע בנו אבל כבר 64 שנים שיש לנו מדינה. ואין לנו ארץ אחרת.

עמדתי בצפירה זקופה ויכולתי רק לחשוב "אני זכיתי. זכיתי לעמוד כאן ברגע הזה על מדים ועם נשק, להסתכל לחזית ולמלמל מבין שפתי - אני זכיתי" 

וכשהגעתי לתובנה הזו הדמעות יצאו לראשונה משמורות עיניי ולא יכולתי להפסיק לבכות במשך יותר מרבע שעה.

התמונות שוות יותר מכל המילים שיצאו לי מהפה.