"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

אני כל כך עייפה. פשוט מותשת. חצי בנאדם.

לאחרונה שמתי לב שהימים שלי עמוסים. בייחוד אחרי שהתחלתי לעשות דברים בערבים ולא לוותר לעצמי. אז כל ערב יש לי משהו אחר. בראשון היה סלסה, בשני זומבה, שלישי חדר כושר, רביעי סלסה וחמישי יש לי זומבה ואעשה גם חדר כושר. זה נשמע כמו מעט תוכנית לערבים, אבל נזכור את העובדה שאני מגיעה בשמונה הביתה ווואלה *במבטא צרפתי, לא WALLA אלא VOOALA* אין פלא שאני מגיעה לימי שישי ורק רוצה להנות מערב שקט בבית במקום לצאת לעוד מקום.

אבל זה מפיח בי חיים. לדעת שאני עושה עם עצמי משהו תוך כדי הצבא. אני גם קוראת המון. למרות שלאחרונה בנסיעות בגוף שלי בוגד בי ופשוט נרדם. אני לא מספיקה לקרוא שורה ואני כבר ישנה. ואני לא רוצה לישון, אבל נכנעת לתנאים פיזיולוגיים שאני כבר לא יכולה לקבוע.

אתמול הבחור מהים התקשר, ודיברנו והוא רצה שנצא היום להליכה *אנחנו גרים קרוב* ואמרתי לו מראש שאני לא מוותרת על החדר כושר. היינו אמורים להיפגש למעט זמן ובכל זאת קמתי בבוקר והרגשתי שזה לא נכון. אני לא מעוניינת בו בכלל מלכתחילה ולא בא לי ביום העמוס הזה לשלב גם פגישה עם מישהו. לא ידעתי איך לדחות אותו בהתחלה כי כבר קבעתי, וגם לא רציתי לדחות אותו רק להערב אלא לכל הזמן.

עשיתי מעשה קצת שפל. שיקרתי  ואני יודעת שלו זה לא באמת משנה אבל אני יודעת ששיקרתי. ומן הסתם כמו כל האדם אני משקרת כל הזמן שקרים קטנים ולבנים אבל זה היה שקר. בכל אופן, אמרתי לו שהתחלתי לצאת עם מישהו ובגלל זה זה לא נראה לי מתאים שניפגש. ואז הוא הגיב אחרת ממה שחשבתי. הוא היה מעצבן. תחילה הוא אמר "ומה זה קשור אלי" כאילו ב-ר-ו-ר שהפגישה בנינו אפלטונית לחלוטין. ובמשך עשר הדקות הבאות, ואני לא צוחקת איתכם , עשר דקות, הוא ניסה לשכנע אותי להיפגש איתו היום כי הוא צריך להתייעץ איתי באיזשהו עניין נשי. וזה נשמע לי הכי חרטא בעולם ושהוא פשוט לא ידע איך להגיב לזה. הוא רצה שאני אצא איתו להליכה אחרי החדר כושר, בעשר, ולא אעשה דבר כזה, מלבד העניין שזה מאוחר, למה אתה מתווכח?! אמרתי שלוש פעמים שאני לא יכולה, לא צריך להפוך את זה לעשרים פעם. זה ממש הציק לי. וגם מה פתאום הוא צריך להתייעץ איתי בעניין נשי? הוא הכיר אותי ביום שבת וגם זה רק לסמול טוק של רבע שעה. אז צריך להתייעץ איתי? נשמע לי הכי חרטא בעולם. ואני חושבת על זה ככה עכשיו, אבל באותו הרגע האמנתי לו, חשבתי שאולי הוא רוצה להתחיל עם איזו חברה שלי, אבל נו באמת, בשביל זה להיפגש איתי? אני חייבת להפסיק להאמין לכל אחד.

בכל אופן, הוא אמר שהוא יתקשר אלי יותר מאוחר והוא לא התקשר וזה טוב בעיניי. זה עדיין לא בסדר ששיקרתי, אבל לפעמים למרות אי הנעימות חייב לדחות אנשים שאני יודעת כבר שלא ייצא מזה משהו. כי לא עושים דברים כאלה רק כי לא נעים.

וכרגע אכבה את המחשב ואקרא עוד או ארדם, מה שיבוא קודם

לילה מעולה,

ואני מקווה כבר שיגיע מחר בערב, כי יש סלסה, ואחרי זה יום ספורט שהוא חופשי ונחמד כזה ואני אפגוש מלא אנשים שלא ראיתי חודשים! אז הסופ"ש שלי מתחיל מחר!

ואגב למרות שאני לא מגיבה אני משתדלת לקרוא אצלכם עדיין דרך הנייד.

אני לא בטוחה אם כבר שמתי את השיר הזה פעם פה, אבל אני לא יכולה! הוא פשוט מקסים!

דרך אגב עוד עניין שמשעשע אותי לאחרונה, אני בבוקר עומדת בתחנת אוטובוס כל יום עם אותם אנשים, אז כבר התחלתי לזכור פנים. ומכיוון שהעיר שלי קטנה אני פשוט רואה אותם במלא מקומות שונים ומזהה בפנים. הם נמצאים בכל מקום! בחדר כושר, בקניון, באוטובוסים, בסופר, במכולת, בבית קפה, בספרייה. בכל מקום! מסוג הרגעים הכי מוזרים לי לעבור לידם ולא לומר מילה, כי רשמית אנחנו לא מכירים, אבל ככה, אני מכירה כבר כל תו בפניו ואת שפת הגוף שלו. יש רגעים שאני מחייכת אליהם ויש רגעים שאני אומרת שלום כי התחלתי לדבר עם אותם אנשים בתחנה.

ואני לא יודעת למה אבל כל ההיכרות המוזרה הזו עושה לי נעים כזה. כמו שכבר כתבתי כאן שכל אחד חיי בעולם שלו, וזה אחד מאותם רגעים שמרגיעים שעולמות סתם מתנגשים אחד בשני. כמו בועות קטנות שמשייטות באוויר ונפגשות אחת עם השניה ברגעים אקראיים.

אוך אני כל כך מתגעגעת לאחותי! רק עוד שבוע וחצי!

לילה טוב

אוף הייתי עכשיו כל כך עצבנית. כבר כתבתי לכם כאן עוד משבוע שעבר איך אני שמחה מכך שאני הולכת להכין את ארוחת החג לאמא ואבא ביום ראשון ושמחתי כל כך שיש לי סיבה סוף סוף לבשל ולהכין משהו חדש ושנשב ביחד ונאכל ונהנה.

כל זה היה ממש חלום באספמיה. הוא פשוט לא קרה בסוף ויצא רק כעס ועצבים.

אתחיל ואודה בעובדה: לאמא שלי יש אופי של פולניה. זהו, אמרתי את זה. מה שמוזר הוא שהצד הפולני הוא בכלל אצל אבא! מה שמוביל אותנו לעניין שסטיגמות הן מפגרות ומזמן הפכו סתם למטבע לשון ותו לא. *השכילו מכך ילדים!*.

נניח אתמול, כשאמרתי לה שאני הולכת עם בן דודה שלי לעבודה שלו היא עשתה לי פרצוף של "זה לא בסדר מבחינתי אבל את עושה מה שאת רוצה". והיא ניסתה להניע אותי מהרעיון. "אולי תישארי ונראה סרט". וכאילו אמא שלי תראה את הסרט, היא תירדם אחרי חמש דקות. בכל ערב אחר הייתי שמחה לראות איתה סרט למרות שהיא הייתה נרדמת, אבל עכשיו רציתי ללכת. וכשאמרתי לה לא ושאני רוצה ללכת היא הזעיפה פנים וזהו. היא אפילו שלחה לי אסאמאס בעשרה ל11, כשכבר הייתי שם, אם אני עיפה ואם אני רוצה שהם יבואו לאסוף אותי כדי לישון בבית. כאילו, די. נו באמת. מה זה משנה אם אני אשן בבית או אהיה ערה במשרד. זה מעצבן אותי הכללים האלה והאנשים שמקיימים אותם וקשה להם עם זה שוצאים מהכללים מידי פעם. נניח שלישון זה בלילה ולהיות ערה זה ביום. מישהו קבע את זה ומאז זה ככה. אבל זה לא אומר שאי אפשר מידי פעם לשחק עם זה ולצאת קצת מהשגרה המשעממת. אז יאללה, תפרגני.

בכל מקרה, כבר מאז היה לה אנטי אלי. חזרתי בשש הביתה והלכתי לישון. כיוונתי שעון ל11 כדי שאספיק להתעורר, לשתות קפה ולהתחיל להכין את האוכל שתכננתי. התעוררתי שתיתי קפה וב12 רציתי להתחיל לעבוד אבל שכחתי להוציא את הגבינות מההקפאה. אז אמא שלי במקום להילחם קצת על זה החליטה שאני לא צריכה לעשות את זה. רציתי להגיד לה שאפשר לסדר את זה וזו לא בעיה ונניח גבינה מגורדת של עמק, אז הייתי חותכת את זו שבמקרר לבד במקום להוציא מההקפאה ואפשר היה לסדר את זה בקלות אבל היא החליטה לומר לי שהיא ואבא לא יאכלו מזה כי זה כבד מידי והם לא צריכים את זה. אז נעלבתי, כי שבוע אני כבר אומרת שזה מה שאני אכין והיא נזכרת לומר לי את זה עכשיו?! אבל בלעתי ואמרתי לעצמי ,טוב לפחות את הפסטה אני אוכל להכין.

אז חיכיתי לאחת, כי בדרך כלל אנחנו אוכלים בשתיים ורציתי שהפסטה תהיה חמה, ובמילא לא לוקח כמעט זמן להכין אותה. בעשרה לאחת אמא שלי פתאום התחילה לנדנד לי שאני אכין ולהתעצבן עלי שאני לא בסדר. שהייתי צריכה להתחיל מהבוקר ולא להיות ערה כל הלילה *אז בגלל זה היא כועסת?!* והם אכלו בבוקר לפני אז הם רוצים לאכול יותר מוקדם *ואת זה הייתי אמורה לנחש לבד?! אנחנו תמיד אוכלים בשתיים!*. והתחילה לומר שאני הורסת את האווירה של החג כי אין את הבישולים ברקע מהבוקר והיא לא מרגישה בכלל חג ושאין ארוחה בסוף. ניסיתי לומר לה את הדברים שאני חושבת והיא פשוט המשיכה להאטם ולצעוק. ושאני לא אכין פסטה יש מספיק אוכל ולא צריך את זה. אז אמרתי לה שלא צריך ושאני לא אוכלת והלכתי לחדר.

ואוף גדול איתי. בכל פעם שאני עצבנית יוצאות לי דמעות. וגם הייתי עצבנית וגם נעלבתי כי תכננתי את כל העניין מראש והיא פשוט רמסה והרסה את הכוונות הטובות שלי אחת אחת.

ניסיתי להתרכז בקריאה במיטה, לברוח למקום אחר, ובאמת הצלחתי עד שבשתיים כשהם התיישבו היא אמרה לי לבוא ואז התחיל הריב המטופש של "תבואי" "אני לא באה לאכול" "נו תבואי אני מבקשת ממך" "אני לא באה" וככה זה נמשך איזו דקה שהרגישה כמו נצח. וכשראיתי שהיא לא הולכת לוותר ושהוויכוח הזה יוצא מפרופורציה באתי ואמרתי לה שהיא העליבה אותי ויצא לי קול מוזר כי בכיתי אבל הבנתי שאני חייבת לעמוד על שלי. והיא כאילו חיקתה אותי אז התעצבנתי ממש והתחלתי ללכת לחדר ואמרתי לה שזה לא יפה ואני לא יכולה לדבר איתה ככה שהיא צועקת או מחקה אותי. והיא לא הבינה בהתחלה מה היא עשתה לא בסדר. ואז אמרתי שהיא תקשיב לי ואמרתי לה הכל והיא שוב חזרה על הדברים שלה אבל כבר ישבתי בשולחן כי החלטתי לא לעשות מהאירוע דרמה יותר ממה שהוא צריך לקבל.

היא רצתה חיבוק פיוס כזה ובהתחלה לא רציתי לתת וראיתי לה בעיניים שהיא נעלבה אז כן נתתי לה . כי לא רציתי לפגוע בה וכל השטות הזו פשוט קרתה בגללה. שהיא החליטה להתעצבן עלי סתם כי לא הייתי בבית כל הלילה, ולא הקשבתי לה בנושא הזה.

אכלנו בסוף את מה שהיא הכינה, ברבוניות וסלט. היה גם סלט פסטה אבל באמת שיצא לי כבר כל החשק מכל פסטה שקיימת בעולם. והייתה אווירה לא טובה סביב השולחן. ואני אכלתי את עצמי מבפנים כי פגעתי מאמא ואיך בכלל היום הזה יצא מפרופורציה. והריב האחרון שלי איתה שהיה ברמה הזו היה בכלל בכיתה י"א. לפני ארבע שנים. מאז היו רק קצת ויכוחים אבל לא משהו כמו הריב הזה היום.

אחרי שאכלנו הרגשתי שלא יכלתי להכיל יותר את העובדה שפגעתי בה ושהאווירה הייתה עכורה ומגעילה כזו. והיא אמא שלי ולמרות שהיא עצבנה אותי כל כך ופגעה בי היום גם אני פגעתי בה אחרי הכל. והיא הרגישה שדיברתי בחוצפה, למרות שאמרתי לה שזה לא נכון ושנעלבתי. אז באתי אליה עכשיו, התיישבתי לידה בכורסא ושמתי את היד סביב הכתפיים שלה, כמו שאני תמיד עושה, והחלטתי לומר סליחה.

האווירה עדיין לא משהו. אבל בסדר, כשחיים ביחד צריך לריב מתישהו, אחרת היה משעמם ממש. אני שונאת ריבים אבל ריב אחד פעם בארבע שנים..אפשר לסבול את זה.

הייתי חייבת לפרוק.

הסוחרת מונציה,

שאוהבת חגים ורוצה לקבל את אווירת שבועות בחזרה!

אני אחרי שלוש כוסות קפה ללילה הזה. החלטתי שאם לא אלבש לבן בחג *כי נו באמת, עד כמה בנאדם יכול להיות לבן?!* לפחות אעשה לילה לבן לכבודו. אז זה לא באמת בגלל שזה חג זה בגלל שהחלטתי להיות ספונטנית בערב החג ומספר דקות לפני העוגות עזבתי את החגיגה ונסעתי עם בן דודי למקום עבודתו בשדה התעופה. אני עכשיו בבן גוריון, עיר קטנה שערה 24 שעות ביממה. אולי זה מה שאני אוהבת במקום הזה, את העובדה שלא משנה מתי אהיה כאן יהיו פה אנשים ערים. ואולי זה בגלל ההתרגשות שתמיד מלווה במקום הזה. אני לא באה לכאן סתם ביומיום, אני באה לכאן כשאני טסה לאנשהו, כשאני מלווה מישהו שטס לאנשהו וכשאני באה לחכות לו כשהוא חוזר. ותמיד אני מתרגשת כמו ילדה קטנה למראה כל האורות וכל הערות הזו באמצע הלילה.

מה שעוד השפיע על דעתי להגיע לכאן היו העובדות שרציתי ממזמן לעשות לי לילה לבן וידעתי שבבית אני ערב עד 3-4 לפנות בוקר בגג 5 והולכת לישון. ובא לי לילה שלם של ערות. והעובדה השניה היא שאני לבושה יפה, ולא רציתי לחזור הביתה ולהוריד את הבגדים *נשית משהו -__-"*. אבל אני עוטה על עצמי חולצה זורמת מבד נעים בצבע אפרסק עם עיטורים תפורים בקצוות החולצה ובקדימה שלה. חולצה מאוד רומנטית  ג'ינס צמוד ונעלי בובה שחורות שממזמן לא נעלתי והן כל כך נוחות!

בכלל בזמן האחרון קנית רק נעלי בלאי והבנתי עד כמה זה לא משתלם בסופו של דבר. נניח הנעליים שאני איתן עכשיו נוחות ויפות כל כך, הן עלו 400 ש"ח אבל נתייחס לעובדה שפעם יותר חרשתי עליהן והן נשארו כמו חדשות והן מחזיקות אצלי כבר 4 שנים. החלטתי שהזוג הבא שאני אקנה לא יהיו נעלי בלאי אלא משהו איכותי כזה ונוח. הוצאה ששווה להוציא עליה כסף בעיניי.

חשבתי שתהיה לי יותר מוזה אבל עד כה רק חיפשתי את סיפור באינטרנט ולא מצאתי *יום נפלא לדגי הבננה של סאלינג'ר, מישהו יודע איך למצוא את הסיפור עצמו?*, ראיתי את פרק הסיום בעונה הרביעית של סקס והעיר הגדולה, שתיתי שלוש כוסות קפה ופחית זירו, שוטטתי בבלוגים, דיברתי עם אנשים, דיברתי עם בן דוד שלי והופ. עבר הזמן. אבל הייתי צריכה גם להיות קצת לבד בשביל שמוזת הכתיבה קצת תגיע ושאוכל לכתוב בבלוג בשקט. ועכשיו אכן בן דודה שלי הלך לעשות משהו עם המטוס ואני כאן במשרד, עם הרדיו דלוק.

דרך אגב, הגעתי למסקנה שיהודה פוליקר פשוט נפלא בלילה. חשבתי את זה עוד מזמן עם השיר "פנים אל מול פנים" אבל כמעט כל שיר שלו מתאים ללילה.

אפשר לומר שאני "חיית לילה" ולא במובן המסיבות. אני אוהבת את הלילה לעצמי ואולי לעוד אדם נוסף, לשיחה וכולי. אני משתנה בלילה. אני חושבת אחרת, המוזיקה שאני שומעת אחרת, אני מתחברת אליה באופן שונה. האווירה שעומדת באוויר פשוט קסומה. בגלל זה גם אני אוהבת שמירות. אני אוהבת לקום בלילה ולהיות ערה עם כל המחשבות.

רגע מיוחד שאני זוכרת מוולברין שקשור ללילה הוא שנפגשנו אצל חבר שלו לראות סרט ובאתי עם שמלה פרחונית כחולה, והוא אמר שכל הערב הוא הסתכל עלי. וזה היה אחרי שהיינו כמעט שנתיים ביחד. וזה היה נחמד. אחרי שהגענו לבית שלי הוא פשוט התנפל עלי בנשיקות וליטופים ומיותר לציין שהשמלה הפרחונית נותרה מונחת באי סימטריות מוחלטת על הרצפה.

היום בספונטניות נסעתי עם שתי חברות לים לרקוד שם סלסה. והיה נחמד, ועל הרבע שעה הראשונה שאני שם דיברתי עם מכר של חברה והוא לקח את הטלפון שלי. אבל לא יצא מזה כלום כי הוא לא כל כך מצא חן בעיניי חיצונית.

אני פשוט רוצה שיגיע גבר לחיי בלי טוויסטים מעצבנים כאלה של "הוא מושלם מהבחינה הזו אבל כל כך לא מבחינה אחרת" אני לא רוצה להתפשר. ובגלל זה אני מחכה בסבלנות.

ובקשר לסלסה. אוף אני כל כך רוצה להשתפר כבר. זה דבר שדורש אימון מן הסתם כדי שאהיה טובה, אבל האנשים שיצאתי איתם הם כבר תשעה חודשם בסלסה ויש להם קצת יותר ניסיון. אז כשאני רוקדת איתם ונתקעת הרבה פעמים אני מרגישה כאילו ביאסתי אותם. וזה נוטע בי חוסר ביטחון שלא תורם בכלל לריקוד. והם היו חמודים וניסו ללמד אותי יותר, ועדיין הרגשתי שהסתבכתי. מה שכן החברות אמרו לי שבפעם הבאה שאני רוקדת לא לחשוב על הרקדניות המדהימות שיש סביבי על הרחבה. לחשוב על עצמי ולחשוב שאני הרקדנית הכי טובה שיש. אולי זה יעזור במשהו לביטחון שבאופן ישיר ישפיע על האופן שבו אני זזה.

אני רק לא מסוגלת לקבל מחמאות. הם אמרו לי שרקדתי יפה ושאני אמשיך לרקוד. ופשוט לא יכלתי לקבל את זה כי הרגשתי שזה היה על הפנים. יש מצב שהם קצת מחמיאים כדי שאמשיך להתאמן או שאני מחמירה עם עצמי יותר מידי לפעמים. משום מה האפשרות השניה נשמעת לי נכונה יותר.

לא זוכרת אם יש לי עוד משהו להגיד אבל כוסות הקפה ופחית הזירו כבר מסמנות לי את דרכן החוצה.

אז שיהיה לילה מעולה,

אני כנראה אלך לקרוא,

כי אם אני לא מוצאת את הריגוש מאיזה גבר,

אני אסתפק בספר :)

ואגב יש לי 119 ספרים בחדר

הסוחרת מונציה

עריכה 12:16

אוף ההורים שלי עצבנו אותי עכשיו. באתי להתחיל להכין את הבלינצ'ס שתכננתי ואמא שלי פתאום אמרה שלא צריך, הם לא יאכלו את זה זה יהיה להם כבד יותר מידי. אז למה לא אמרת לי את זה מלכתחילה? למה היא חיכתה שאני אתלהב מזה שסוף סוף יש לי סיבה לבשל ולנסות משהו חדש, קניתי מצרכים ואז פתאום היא אומרת שהיא לא תאכל את זה. אוף זה מרגיז אותי כל כך. ואני לא אכין כמות של 20 ואוכל אחד ואני לא אכין אחד כי זה סתם מבוזבז. אוף!