המהפכה השמחה

הבעיה העיקרית בעיני עם תנועות הנוער, היא שמרבית הפעילות שלהן מופנה כלפי פנים ולא כלפי חוץ. חניכים ומדריכים בתנועות עסוקים רוב הזמן בעניינים של התנועה ולא בחברה שבה הם חיים; בין אם זאת השכונה שלהם ובין אם זאת החברה הישראלית בכללותה. במשך שנים רבות מכינים את החניכים לקראת היותם פעילים חברתיים, אבל לבסוף כשהם מגיעים לנקודה שבה הם הופכים סוף סוף לפעילים בחברה (שנת שירות), אז למעשה רבים מהם מקדישים את רוב זמנם לתנועה בטוענה שבתוך התנועה קורה השינוי האמיתי. זוהי הרי טענה מוזרה בהתחשב בעובדה שאי אפשר לשנות משהו שאתה לא לוקח בו חלק פעיל. שינוי חברתי, שאותו טוענות תנועות הנוער שהן רוצות לעשות, חייב לבוא מתוך מעורבות  חברתית ופוליטית פעילה ולא מתוך דיבורים בלבד. תנועות הנוער כיום לא לוקחות חלק פעיל בחברה הישראלית, מעבר לטקסיות כזאת או אחרת מדי פעם. כן, בעיניי מבצע לניקוי חופים פעמיים בשנה או צעידה ביום הפועלים הם פעילויות טקסיות בלבד והן מאוד רחוקות מלהיות מעורבות חברתית מלאה.

עוד בעיה היא שתנועות הנוער הן לא באמת תנועות של נוער. הן למעשה ארגונים גדולים שמנוהלים ע"י אנשים בוגרים. אלה הם למעשה חוגים שמחנכים את הנוער להשקפות מסוימות על החיים, (כל ארגון והשקפותיו) ובינתיים מעסיקים את הילדים בפעילויות חברתיות. אין בתנועות האלה ביטוי אמיתי למה שמפריע לדור הצעיר ולמאבקים הגדולים או הקטנים שהוא רוצה לנהל לפי מה שהוא חושב.

הנוער הוא הכוח החברתי בעל פוטנציאל אדיר, שיכול להוביל לשינוי במדינה. כרגע אין לו אף ארגון או מודל שמאפשרים לו לעשות את זה.

תרשו לי להציע מודל כזה:

קבוצת הפעולה

 מטרת הקבוצה להיות כוח לשינוי חברתי של בני נוער. כל קבוצה תפעל באופן עצמאי לחלוטין בשיתוף פעולה (במקרה הצורך) עם קבוצות נוספות.

הקבוצה תפעל בשלושה מישורים:

הראשון וחשוב ביותר הוא "פעולה חברתית". פעולה זאת יכולה להיות התנדבות משותפת, או ניהול מאבק חברתי או פוליטי משותף, שהקבוצה תמצא לנכון לעשותו. הפעולה אמורה לרכז את מירב הזמן וההשקעה מצד חברי הקבוצה. די לקול השותק של הנוער, צריך להתחיל לפעול בשטח! אין מקום בעיניי להסתובב סביב עצמכם בתנועות הנוער, צריך להיות חלק מהחברה שבה אנחנו חיים ולהשפיע עליה, בהתאם להשקפתה של הקבוצה. יש הרבה מאוד דברים שחשוב לשנות במדינה הזאת. יש גם הרבה מאוד דברים שהנוער רוצה לשנות אבל אין לו את הבסיס המתאים. הבסיס המתאים לשינוי חברתי חייב להיבנות תוך כדי מעורבות פעילה בחברה, ואסור לו להיות מנותק מחיי היום יום של חברי הקבוצה.

 המרכיב השני הוא "גיבוש". הגיבוש נועד לאפשר לקבוצה להיות גוף מתפקד.

יש למרכיב הזה שני תת-מרכיבים עיקריים. אחד הוא ליכוד של הקבוצה והשני הוא הכרות מעמיקה של חברי הקבוצה אחד עם השני באופן אישי. הגיבוש הוא המקום שבו חברי הקבוצה יכולים וצריכים להביא את האשיות העצמאית של כל אחד ואחת מהם. את הגיבוש יעשו חברי הקבוצה לעצמם והוא באמת יכול להיות מגוון מאוד. טיולים, משחקי חברה, פעילויות חבריות וכיפיות שונות שיקרבו אותם וכו'... הגיבוש יכול להיות מועבר ע"י אחד מחברי הקבוצה לאחרים ויכול להיות החלטה קבוצתית לעשות משהו ביחד. בסופו של דבר מטרתו של הגיבוש הוא שכל אחד מחברי הקבוצה יוכל להגיד על כל חבר אחר בקבוצה שהוא חבר אישי שלו.

המרכיב השלישי הוא מרכיב ה"לימוד". כל קבוצה צריכה בסיס משותף כדי לפעול ביחד לשינוי חברתי. הבסיס יכול להיות בסיס ערכי, או בסיס של ידע משותף שנצבר במהלך הזמן. מטרותיו של הלימוד להוות בסיס כזה, שבו חברי הקבוצה יכלו לגבש את עצמם מבחינה רעיונית ולתת תוקף לפעולות שלהם. גם הלימוד יעשה ע"י חברי הקבוצה בעצמם ובו יכלו כל לבטא את רעיונותיהם, הן בעזרת בחירת הנושאים והן בעזרת הבעת דעה עליהם. בנוסף יכול הלימוד להיות למען העשרה ובו כל אחד מביא את ידיעותיו האישיות ובכך ניתן יהיה להכיר את חברי הקבוצה וגם לפצות על המשבר העמוק שעובר על מערכת החינוך בימינו. בנוסף אני חושב שמטרת הלימוד הוא להיות מעמיק ויסודי. כזה ששוקל את הדברים, מהרהר בהם ומערער עליהם אם צריך, ולא הרבצת תורה אידיאולוגית מסודרת.

הצעתי שקבוצה תפעל במהלך שנות התיכון שלה (י', י"א, י"ב) באופן רציף. אז "איפה התנועתיות?" אתם שואלים. אז ככה: המטרה היא שכל קבוצה תפעיל קבוצה צעירה (בשנות חטיבת הביניים) ולמעשה תעזור לה לפעול לפי שלושת העקרונות. זהו למעשה סוג של הדרכה, רק שמטרתה היא לעזור לגבש את הקבוצה הצעירה, לעזור לה ללמוד ולהעמיק בנושאים שונים ומגוונים ובעיקר לעזור לה לפעול בשטח החברתי, שאולי לילדים בתחילת גיל ההתבגרות קשה להתמצא בו. אבל הדבר הכי חשוב הוא לעזור לקבוצה הצעירה לפתח עצמאות. האידיאל הוא שיפעלו במקביל שלוש קבוצות, אחת בכל שכבת גיל בתיכון, שידריכו, כל אחת בדרך שתמצא לנכון, קבוצות צעירה ממנה בשלוש שנים. בנוסף, כל קבוצה בוגרת תשלח אדם אחד ללוות קבוצה צעירה ממנה בשנה, כך שיהיה חבר חלקי בקבוצה, שהוא מנוסה במעט משאר הקבוצה, כך שיהיה ליווי גם בכיתות י' וי"א. בי"ב הקבוצה תהיה עצמאית לחלוטין. הייתי רוצה להוסיף שתי הסתייגויות: בכל שכבת גיל לא חייבת לפעול רק קבוצת פעולה אחת. עניין שכבות הגיל לא מחייב בעיניי. יכולה להיות קבוצת פעולה שחבריה מכיתות שונות אך יש לזכור שזה יכול להוות בעיה, בגלל השוני בשגרה של כל שכבה (במיוחד לגבי הי"בניקים, שמסיימים את התיכון).

כל מערך כזה יקרא אחווה. האחווה היא משהו שיכול להיות מאוד רופף בעיניי, וגיבושו תלוי בעיקר ביחסים בין הקבוצות שאמורות להיות אוטונומיות לגמרי בחלק הבוגר שלהן.

מספרם של חברי כל קבוצת פעולה בעיניי צריך להיות בין 7 ל15 חברים וחברות בערך. הרעיון במספר הזה הוא שמצד אחד יהיו מספיק חברי קבוצה כדי שהקבוצה תהיה עוצמתית, ומצד שני שהקבוצה תהיה אינטימית מספיק כדי שכל חברי הקבוצה יכירו היטב. היווצרותה של קבוצת פעולה יכולה להיות בין אנשים שמכירם זה את זה ובוחרים לפעול במודל הזה, או קבוצת אנשים שהמודל מוצא חן בעיניהם, אך אין בניהם כל קשר אחר מלבד קירבה גיאוגרפית וגילאית (למרות שעוד פעם, זאת רק ההמלצה שלי).

היתרון והחיסרון של השיטה שהיא מאוד רופפת. מצד אחד, זה מאפשר חופש גדול לקבוצות השונות לפעול כרצונן למען שינוי חברתי ופוליטי. מצד שני, הארגון תלוי מאוד בחברי הקבוצות וכך גם ההמשכיות. בעיניי עדיף שהקבוצה תפעל בדרך דורשנית יותר, מאשר להיות חלק מתנועות הנוער הקיימות שהן מנוונות וצבועות בעיניי. קיומה של אחווה הוא קשה פי כמה, אך במקרה שזה יתקיים זה יכול למנוע את בעיות חוסר הארגון של המודל.

בסופו של דבר, זהו רק רעיון בסיסי שהלוואי והיה מתקיים. בכל מקרה, אני מזמין את מי שמשהו לא ברור לו לשאול שאלות . את האמיצים מבניכם (אם יש כאלה) אני מזמין לפנות אלי אישית, במידה ותרצו לנסות ולהפעיל משהו דומה.