הייתי צריכה את זה. ובזכות זה התחלתי לנשום. אם לפני האשפוז הייתי מסיימת את העבודה ורצה לסידורים, קניות, בישולים, לימודים, מיליון שקיות ביד ועקבים, מסיימת פה ממשיכה שם, מסיימת שם הולכת למקום אחר רצה רצה רצה אחרי הכסף, אחרי מה שיגידו, אחרי לרצות את כולם, אחרי הזמן, להספיק כמה שיותר - זה הרס אותי.
מצד אחד זה השתיק מחשבות, זה שם אותי על טייס אוטומטי. כתבתי את זה כאן הרבה פעמים בשנה האחרונה. הטייס האוטומטי הזה. לחיות מסופ"ש לסופ"ש. הצורך הזה בלהכיר גברים, לצאת, לאסוף, לקנות, לבשל, להיות וונדרוומן ולהעמיס על עצמי בשביל להגיד לעצמי שהספקתי הרבה.
ישבתי עם מאיו במילה והיא הסתכלה עליי עם העיניים הירוקות והגדולות שלה ואמרה לי ככה: "אחותי, משהו עובר עלייך, את לא אותו דבר".
כן. אני לא אותו דבר. בימים שאחרי שיצאתי מבית החולים והסתובבתי לי עם שטף דם ענק בזרוע שכבר הולך ומטשטש, הרגשתי שאני מתחילה משהו חדש.
מעבר לקבלה של המחלה שלי ולבדיקות, בית החולים וכל מה שכרוך בזה, כאילו גרמו לי לחזור עם כמה תובנות לחיי שלי. לתל אביב שלי ולפינה שלי.
החלטתי שאני עוצרת לרגע את המירוץ הזה. והסתכלתי לבפנים. פתאום קלטתי בכמה שטויות בבת אחת התעסקתי. וכמה פיזרתי את האנרגיות שלי אצל אחרים במקום לרכז אותן בעצמי ולטפל בעצמי, לאט ובטוח.
עבודה: התחלתי בזה שהתפטרתי. כן, אני גרה בתל אביב, ויש לי שכר דירה על הראש, אבל אני לא יכולה לשחוק את עצמי גם בעבודה במשרה מלאה וגם בלימודים, הבנתי שאני צריכה משהו קליל יותר שיהיה גמיש איתי ועם הלימודים שלי עד שאסיים את התואר ואעבוד במשרד מלאה אמתית ובמשהו שאני אוהבת, ולא להתפשר בגלל שזה כסף ולקחת כל דבר.
חברות: החלטתי להתרכז בעצמי, ולשחרר קצת לחץ. נכון שלכולם יש דברים על הראש ואני כותל של הרבה אנשים, אבל אני לא יכולה להכיל את כולם. היה לי ריב עם מאיו על צמיד (קניתי כמו שלה, היא כעסה עליי), והייתי יכולה לגלגל את זה לרמת ניתוק הקשר. ופשוט החלטתי שזה לא שווה את זה. לא החזרתי את הצמיד, אבל בשלב מסוים גם התנתקתי ממנה והפסקתי לענות. בדיעבד זה הכי טוב שעשיתי, כי זה רק חיזק את הקשר שלנו והיא הבינה בעצמה שהגזימה וגם הבינה שהחברות שלנו היא שונה ועמוקה בשביל שתתפרק על צמיד.
גברים: זה פוסט בפני עצמו, פעם הבאה :)
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
