עברתי שבוע בלי לדבר על הבנאדם. המסקנות:

1. אנחנו לא הולכים לחזור להיות ידידים. לפחות לא בשנה הקרובה.

2. הבנאדם באמת ובתמים - ילד. ואחד אדיוט. מסתבר.

3. מותר לי לא לסלוח על דברים.

4. אני לא מרפה.

יאאאאאאאאאאאאאאאא איזה זין, אני עדיין מוצאת ''שאריות'' שלו בכל מיני חורים במחשב שלי (לא הולכת לתלוש דפים מהיומן!) כמו הקלטות של דברים אדיוטים או סתם תמונות שאני לא סגורה על מי שלח לי. זה לא באמת בעייתי, כי אני מוחקת ממש מהר (אני אהיה מזכירה מהממת) - אבל זה כאב קטן, כי אני מתחילה לשכוח פנים וקול וריח. 

זה מצחיק, הדבר היחיד שאני זוכרת בבירור זה את הבגדים.

והטעם.

וכמה ניואנסים של דיבור, והמון פרטים נורא לא חשובים אחרים - אבל מהבנאדם עצמו... כבר לא הרבה בכלל.

אני מניחה שזה טוב.

שיעבור כבר, שיעבור שיעבור שיעבור. אין לי זמן להתמודד עם הרגשות האלה, אז איבדתי ידיד - מה קרה? מישהו מת? לא, סתם איבדתי ידיד. בנאדם אחד פחות לדבר איתו, מישהו אחד פחות להטריד מינית. יש לי דברים חשובים יותר בחיים כרגע.

ובזאת תם ונשלם הדיבור על האקס-ידיד שלי עד לשבוע הבא.

היום הבנתי שמישהו שחשבתי שהוא רק ידיד שלי הוא בעצם חבר נורא טוב שלי. אני פשוט לא מגדירה את זה, אבל תכל'ס הוא יודע דברים שאני לא מספרת לאף אחד, אני סומכת עליו, אני חולה לו על הישבן (ושאר החלקים. בעיקר הישבן.) ומרגישה איתו בנוח. פלוס, הוא לא מפחד ללכת איתי מכות שזאת תכונת מפתח לחברים הטובים שלי.

כפרה עליו, אני הולכת להרוג אותו מחר. מאהבה.

יש לי מצב-רוח מהמם, אולי זה קשור להסכם השתיקה האדיוטי שלי.