אני לא אוהבת את זה שהחיים שלי מתחלקים לפרקים בימים מסויימים שנקבעו מראש. למה דווקא בעוד עשרים ושתיים דקות? למה לא ביום שלישי ההוא, שבו נפרדתי מהאדם הכי מדהים שאי פעם פגשתי? למה לא ביום רביעי, שלושה חודשים אחר כך, כשעברתי את התקף החרדה המזעזע ההוא, והחלטתי שאני לא רוצה לעשות יותר שום דבר שרע לי? למה לא כשהכרתי את מי שהצליח לרסק לי את הלב, למה לא כשבפעם הראשונה התגברתי על החרדה הכי גדולה שלי, למה לא כשהצטרפתי לנבחרת שאני משחקת בה, למה לא כשהסתפרתי הבוקר?

אין לי החלטות לשנה החדשה, מפני שאני לא מוכנה להכיר בזה שהאחרונה נגמרה. יש לי עוד דברים לעשות, לתקן כל כך הרבה דברים שהרסתי, לצאת מכל הבוץ ששקעתי בתוכו.

היו לי תוכניות, וביטלתי את כולן. יצאתי להליכה של שעה וחצי וחשבתי על בגידה ואהבה. כל הדברים שאני מפחדת לדבר עליהם, כי הלב שלי נשבר בכל יום כבר כל כך הרבה זמן שפשוט נמאס לי. 

עד כמה שזה עצוב, אני באמת צריכה מישהו שיגיד לי שהוא אוהב אותי. תמיד. שהוא אוהב אותי, ושאני בסדר - יום אחד אני אהיה גדולה ואגיד שאני לא צריכה את זה יותר, אבל כרגע... טוב, כרגע אני צריכה. אני צריכה משהו שיוציא אותי מהשגרה הזו, של לא לבטוח באף אחד כי הכל מילים ריקות, ותמיד מישהו יבגוד ויהרוס אותך. תמיד.
טוב, אם אני גם ככה אהיה עייפה מחר (האיפור האופנתי לראשון בינואר: שחור-חמרמורת מתחת לעיניים) נחדד את העניין: אני צריכה מישהו לאהוב. לא סתם לאהוב, בצורה של ''כולנו יודעים'', אלא לאהוב באמת, כמו שאני יודעת. לחשוב עליו כל הזמן, לנתח אותו בראש שלי, להכיר כל קו בתנוך כל אוזן, להחביא פתקים קטנים, לזכור כל פאקינג תאריך (היום שבו אכלנו פאי ממש טעים. היום שבו אכלנו פאי ממש מגעיל. היום בו אכלתי פאי ואתה אכלת סלט) וכל הדברים האלה, שנראים אובססיבים אבל גורמים לי להיות שמחה. לדאוג למישהו, להכיר אותו מהסודות הכי גדולים ועד לשטויות הכי קטנות - ולשתות כל מילה או מחווה שתצא ממנו, כמו ששותים מים.

אז אני לא סוגרת את השנה הזאת, עדיין לא. לא מוכנה לוותר.

זה יגמר כשאני אחליט שזה נגמר.