קוראים יקרים, בעלת הבית השתגעה.

אולי זה בגלל שנפל לי האסימון שאני באמת מכורה לבלוג הזה (ראו פוסט קודם), אולי בגלל שנתנו לנו די הרבה שיעורים היום ואולי בגלל האינטרנט האידיוט שלי, שלא עובד נורמלי (כרגיל), ולכן אני מעדכנת דרך המחשב ה... לא בדיוק נוח של ההורים שלי, עם המקלדת העוד יותר לא נוחה שלהם.

בימים האחרונים, גיליתי שהאינטנט שלי מונע ממני לעשות שיחות טלפון נורמליות עם אנשים, או בכלל לתקשר איתם כמו שצריך.

אפשר להגיד שהתקשורת המירבית שלי היום, היא שיחות נפש עם האינטרנט שלי. (כלומר, צעקות בלתי פוסקות ("יא חתיכת אידיוט מפגר, חסר התחשבות אגואיסט... *ועוד קללות כאלה ואחרות*, תעבוד כבר!) וגם בעיטות במחשב, ניתוק האינטרנט וחיבורו מחדש, מה שהפך אצלי לספורט החביב ביותר... נראה לי שאתם חושבים שאני לא בריאה בנפשי לכן אפסיק כאן).

ובאשר לשיחות הטלפון? כשהאינטרנט מתנתק לי בזמן שיחה מה שאני שומעת זה "בלה בלה בלה בלה בלה בלה" מצד הטלפון וצחוקים בלתי פוסקים מצד האינטרנט.

לא, באמת, הוא צוחק עליי, הוא עושה לי את המוות.

ועכשיו, גם כדי להרגיע את עצמי טיפה (אמרתי כבר שאני עצבנית כל הזמן? ועצלנית?) אשים איזו תמונה מרגיעה, יפה, והעיקר, עם איכות נוראית מהפלאפון העוד יותר נורא שלי, שצילמתי

.

אני מאחלת לכולכם סוף שבוע נפלא, נטול בעיות אינטרנט כאלה ואחרות, ושלא יהייה לכם אינטרנט כמו שלי בחיים.

אנטוש אתכם כאן בפעם הרביעית מאז תולדות בלוג זה, עצבנית מתמיד הפעם.

אני חושבת שאני מתחילה להתמכר לבלוג הזה. (ועובדה, זה הפוסט השני שלי היום והשלישי לחודש הזה).

אבל בינינו, כשם הכינוי שלי, כך אנטוש את הבלוג הזה תוך חודש חודשיים.

עובדה, היה לי כבר בלוג, אמנם די נטשתי אותו, לא לגמרי וגם זה מסיבות שונות, אבל אין לי סבלנות לעדכן כל הזמן, כל שבוע או אפילו כל חודש.

אני לא מבינה איך יש אנשים שמשקיעים כל כך בבלוגים שלהם ויכולים לעדכן ולכתוב בהם במשך שנים!

אבל מי יודע, אולי הבלוג הזה יחזיק יותר זמן. אולי בגלל המספר המגניב שלו ואולי בגלל שהתהפנתטי לעיצוב שלו (ובדרך כלל אני בכלל לא מרוצה מעיצובים שאני מכינה, או דברים שאני עושה בכלל).

איך מתחשקת לי עוד חופשה קצרה כזאת, כמו זאת שנגמרה אתמול.

אין לי חשק לבית ספר, באמת שלא. למה לא עושים לנו גשר מראש השנה עד סוכות?

בעצם, למה לא עושים לנו גשר מספטמבר עד סוף יוני?

אבל מחר תזרח השמש ויהייה קריר בחוץ ואז השעון המעורר שלי יצלצל, אני אבהל ממנו, אסגור אותו, אמשיך לישון, אתעורר שוב ואלחץ כי "אבוי, אני כמעט מאחרת לאוטובוס!"

שגרה. לפעמים היא יכולה לשעמם כל כך, אבל לפעמים גם לתרום הרבה.

עכשיו היא משעממת.