גשם חזק

שלום לכולם, זה הפוסט הראשון שלי.

הצטרפתי לישרא, כי הרגשתי שאני צריכה מקום לפרוק את הכל, או לפחות את הרוב, לשתף אחרים במה שעובר עלי, ולקבל תגובות, עצות וסתם תמיכה :]]

אז מי אני בעצם? אני בת 17, מראשון לציון. חור רציני, אני יודעת...

אני לומדת בתיכון מעפן לחלוטין, סובלת כמו כולם ומצד שני מפחדת לסיים ללמוד ולהתחיל את "החיים האמיתיים".

אני נורא נורא אוהבת כלבים וחתולים, אוהבת את הים, ודי מתעניינת במה שקורה מסביבי.

                                                 _________________________

היום היה לי יום די חביב.

בבצפר היה ממש ממש מצחיק. שיעור מת' היה השיעור האחרון, ואני ואור (חברה מאוד טובה שלי) הבנו את כל החומר [ממש...] אז החלטנו שזה טיפשי להקשיב וסתם השתעשענו לנו ופחותאויותר לא הפסקנו לצחוק.

ואז הגענו למסקנה שאני אלוהים! (לפחות זה מה שאני טענתי...לאור היו קצת ספקות).

זה קרה, כשבערך 20 דקות לפני סוף השיעור אמרתי לאור: "הלוואי שלמורה יימאס והוא ישחרר אותנו הבייתה".

לא עברו 10 שניות, והמורה איחל לנו גמר חתימה טובה ושיחרר אותנו.

זה היה נהדר כל כך.

ואז קיפצצתי לי באושר כל הדרך חזרה הבייתה.

אחרי ארוחה מהירה ולא מאוד משביעה (באופן עקרוני אני סובלת מרעב תמידי. זה פשוט נוראי) נסעתי לי לתל אביב לישיבת הנהגה של נוער מרצ. נוער מרצ זאת תנועה ממש ממש ממש מגניבה שפשוט משמחת אותי כל פעם מחדש.

בכלליות אנחנו נוער אקטיביסטי שיוזם הרבה פעילויות שטח, אבל חוץ מזה יש לנו גם פעולות, סמינרים, לילות לבנים ועוד מלא מלא דברים מגניבים.

בישיבה היה ממש נחמד והיא ממש שימחה אותי, ואז רם המגניב אש (הרכז, נו P:) ליווה אותי וחיכה איתי בתחנת אוטובוס (נכון שהוא חמוד?).

בדרך גם קניתי גלידה ענקית והשמנתי נורא.

מחר בבוקר קבעתי להיפגש עם כמה חברים, ונראה לי שיהיה די מגניב.

אני חושבת שכל הפעילויות האלה מצליחות להשכיח ממני את ירדן, שממש פגע בי (והוא אחת הסיבות שאני פותחת את הבלוג הזה). נורא רציתי אותו פעם, אבל אני חושבת שלאט לאט זה עובר לי ובאמת שהאושר ושמחת החיים חוזרים אלי.

מקווה שימשיך ככה,

       בא לי לשכוח