אתמול בעשר וחצי בערך, בהיכל התרבות בתל אביב, הלב שלי פירפּר למשמע אחת ג'ינג'ית מתוקה, עם גיטרה ביד וכובע סטייל פרנק סינטרה.
ככה כתבתי היום בהקיצי (כעת!) בשוּרת נושא-
Suzanne vega was singing yesterday straight into my heart and its still trembling
הוא עדיין פגיע, מהורהר, מהוסס.
איזה חלומות שהיו לי בלילה. על החמצות עם אנשים, על אהבות שהיו ולא היו ולא יהיו.
על לבבות שלא נשברו ממני, על לבבות שאולי ישברו, על אנשים שחשבו (וחושבים) שהם אלוהים, על אנשים שנעלמו ואינם, על אנשים שנמצאים היום.
מצעד האהבות שלי צעד לפני כפלוגה מיומנת היטב.
ג'ורג'י היה נבוך ודחף לי אצבעות לנחיריים, מחווה מוכרת, בנסיון לעודד את רוחי הנכאה (כך סבר).
גם הוא הכזיב, אבוד בדמעותי.
אני הרגשתי לרגע כמו סוזנה רבין, של אלונה קמחי שמייבבת ללא מעצורים בהצגה, עד שנאלצת לצאת החוצה.
זה מה שעצר את הדמעות מלהפוך להתייפחות, האמת. גם אני הייתי נבוכה.
אני כל כך מתגעגעת. עדיין. אין מנוחה ואין נחלה.
וככל שחולף הזמן אני גם מאמינה שלא תהיה.
וג'ורג'י דווקא לאחרונה בוקע מביצתו, מתעורר מתרדמת-החורף שלו, מקיץ מנשיקת הנסיכה, ומסתובב בעולם- כטווס גאה.
הוא יותר טוב ככה, לכאורה. גברי, מסוקס, אסרטיבי, דורש ומקבל.
אבל אני לא מכירה את זה. הוא זר לי. אמנם זה מדליק אותי (מינית) אבל פרט לזה אני לא יודעת כל כך מה לעשות עם הגבר החדש הזה, שצמח לי בבית, שמסתובב ומסמן טריטוריה, שמתַקשר ומתחבב על זולתו. אישחדש.
אני מתגעגעת לארץ-לעולם-לא שלי. יותר מידי זמן הייתי נוכחת.
מתחילים לרקוע לי ברגליים כל מיני יצורים קטנים שיושבים לי על כתף שמאל, ולזעוק את מבוקשם.
אני לא יודעת אם הם אחיתופל או חוּשַי הארכִּי, היצורים.
Blood makes noise and its ringing in my ears
a very loud noise
lyrics
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללה לנד
