אמרתי לעצמי, ניכנס ונתבונן קצת בהגיגים, אולי נרגיע קצת את העצירות הזו של המילים.
ראיתי שאיש איש במקומו והארץ לעולם .
הנושא החם, 'האם אתם דייקנים או מאחרים קבוע', עורר בי ייאוש נוקב.
אפשר לכתוב על הטיולים היפים שלי בנחלים ובהרים. על הצוקים בשתיקתם.
על העבודה המורכבת עם הילדים שלעיתים מביאה אותי לאדישות בתהליכיות האיטית שלה ודורשת ממני תכונות שמעולם לא ביצבצו בפורמוֹת אחרות.
אפשר לכתוב על המסיבה, דו"ח מסיבה, כמו שאני אוהבת לקרוא אצל אחרים. (מתעצלת, לכו למרמיט, תקראו.)
אפשר לצטט. תמיד טוב לצטט;
"אהובתי כמו ארץ מדבר- לא מתמסרת קל לי בכלל
להצגות שלי היא לא קהל
אפילו שרוצה אותי כבר
דוחה כל גינונים של מחזר
דווקא אז אני אוהב אותה יותר."
איך אני אוהבת אותו יותר בגלל המילים שלו.
אפשר לכתוב על כך שהבנתי שהרבה יותר ממה שאני חושבת- תלוי בי.
גם ביחס לאנשים אחרים, גם ביחס לבן זוגי, לילד, לאובייקטים לפנטזיה, לכולם.
וחשוב מידי פעם לחטוף איזו סטירה מטאפורית. סתם ככה, ממישהו שאוהב.
אנחנו לא באמת אוהבים אחרים. זאת אומרת, כן, אבל תגובה משנית, ריקושט. אנחנו אוהבים את עצמינו בעיניהם.
ויש אהבות מגלומניות בהווייתן. והן המפתות ביותר.
הו, התנועה הזו בין הערצה עצמית לבוז תהומי תחתיות.
דווקא אז אני אוהבת אותי יותר. דוקרת כצוֹר, חודרת לעצם ויבשה עד בלי די.
בתוך החמסין הזה אני מחפשת מים מתוקים.
לו יהי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללה לנד