לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

תרדמת המרמיטה


בין שני העָברים שוכנת לה הגברת מרמיטה. במיטתה שטה לה בעולם החלומות ורגליה על הקרקע והיא- עוד לא החליטה. בין קצה לקצה- אני.

Avatarכינוי:  ללה לנד

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

יום ביוֹמוֹ


 

אמרתי לעצמי, ניכנס ונתבונן קצת בהגיגים, אולי נרגיע קצת את העצירות הזו של המילים.

ראיתי שאיש איש במקומו והארץ לעולם .

הנושא החם, 'האם אתם דייקנים או מאחרים קבוע', עורר בי ייאוש נוקב.

 

אפשר לכתוב על הטיולים היפים שלי בנחלים ובהרים. על הצוקים בשתיקתם.

על העבודה המורכבת עם הילדים שלעיתים מביאה אותי לאדישות בתהליכיות האיטית שלה ודורשת ממני תכונות שמעולם לא ביצבצו בפורמוֹת אחרות.

אפשר לכתוב על המסיבה, דו"ח מסיבה, כמו שאני אוהבת לקרוא אצל אחרים. (מתעצלת, לכו למרמיט, תקראו.)

 

אפשר לצטט. תמיד טוב לצטט;

 

"אהובתי כמו ארץ מדבר- לא מתמסרת קל לי בכלל

להצגות שלי היא לא קהל

אפילו שרוצה אותי כבר

דוחה כל גינונים של מחזר

דווקא אז אני אוהב אותה יותר."

 

איך אני אוהבת אותו יותר בגלל המילים שלו.

 

אפשר לכתוב על כך שהבנתי שהרבה יותר ממה שאני חושבת- תלוי בי.

גם ביחס לאנשים אחרים, גם ביחס לבן זוגי, לילד, לאובייקטים לפנטזיה, לכולם.

וחשוב מידי פעם לחטוף איזו סטירה מטאפורית. סתם ככה, ממישהו שאוהב.

אנחנו לא באמת אוהבים אחרים. זאת אומרת, כן, אבל תגובה משנית, ריקושט. אנחנו אוהבים את עצמינו בעיניהם.

ויש אהבות מגלומניות בהווייתן. והן המפתות ביותר.

 

הו, התנועה הזו בין הערצה עצמית לבוז תהומי תחתיות.

דווקא אז אני אוהבת אותי יותר. דוקרת כצוֹר, חודרת לעצם ויבשה עד בלי די.

 

בתוך החמסין הזה אני מחפשת מים מתוקים.

לו יהי.

 

 

  

נכתב על ידי ללה לנד , 17/10/2009 13:31   בקטגוריות אגומאניה, אין עצה ואין תבונה כנגד הזמן, בבלוגיה, זה לא חושך לא אור, פּרוֹזָאי  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



איך סוזן וגה עשתה לי לבכות cause blood makes noise


 

אתמול בעשר וחצי בערך, בהיכל התרבות בתל אביב, הלב שלי פירפּר למשמע אחת ג'ינג'ית מתוקה, עם גיטרה ביד וכובע סטייל פרנק סינטרה.

ככה כתבתי היום בהקיצי (כעת!) בשוּרת נושא-

Suzanne vega was singing yesterday straight into my heart and its still trembling

הוא עדיין פגיע, מהורהר, מהוסס.

איזה חלומות שהיו לי בלילה. על החמצות עם אנשים, על אהבות שהיו ולא היו ולא יהיו.

על לבבות שלא נשברו ממני, על לבבות שאולי ישברו, על אנשים שחשבו (וחושבים) שהם אלוהים, על אנשים שנעלמו ואינם, על אנשים שנמצאים היום.

מצעד האהבות שלי צעד לפני כפלוגה מיומנת היטב.

ג'ורג'י היה נבוך ודחף לי אצבעות לנחיריים, מחווה מוכרת, בנסיון לעודד את רוחי הנכאה (כך סבר).

גם הוא הכזיב, אבוד בדמעותי.

אני הרגשתי לרגע כמו סוזנה רבין, של אלונה קמחי שמייבבת ללא מעצורים בהצגה, עד שנאלצת לצאת החוצה.

זה מה שעצר את הדמעות מלהפוך להתייפחות, האמת. גם אני הייתי נבוכה.

 

אני כל כך מתגעגעת. עדיין. אין מנוחה ואין נחלה.

וככל שחולף הזמן אני גם מאמינה שלא תהיה.

 

וג'ורג'י דווקא לאחרונה בוקע מביצתו, מתעורר מתרדמת-החורף שלו, מקיץ מנשיקת הנסיכה, ומסתובב בעולם- כטווס גאה.

הוא יותר טוב ככה, לכאורה. גברי, מסוקס, אסרטיבי, דורש ומקבל.

אבל אני לא מכירה את זה. הוא זר לי. אמנם זה מדליק אותי (מינית) אבל פרט לזה אני לא יודעת כל כך מה לעשות עם הגבר החדש הזה, שצמח לי בבית, שמסתובב ומסמן טריטוריה, שמתַקשר ומתחבב על זולתו. אישחדש.

 

אני מתגעגעת לארץ-לעולם-לא שלי. יותר מידי זמן הייתי נוכחת.

מתחילים לרקוע לי ברגליים כל מיני יצורים קטנים שיושבים לי על כתף שמאל, ולזעוק את מבוקשם.

אני לא יודעת אם הם אחיתופל או חוּשַי הארכִּי, היצורים.

 

Blood makes noise and its ringing in my ears

a very loud noise

 

 

 

lyrics

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי ללה לנד , 20/7/2009 11:19   בקטגוריות פואטיקה להמונים, עונת המלפפונים, זה לא חושך לא אור, זה כדאי  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
10,344
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , 30 פלוס , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לללה לנד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ללה לנד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)