אני מרגישה..
שהכל טוב, אבל לא מספיק טוב.
שאין לי באמת מהות כרגע למה שאני עושה.
כי מצד אחד, אני עושה את מה שיביא לי עתיד טוב, וכמובן שאני בטוחה שאני יכולה לעשות את זה טוב.. אבל מה עם הבפנים שלי? איך אני מוצאת פרצה למה שיש לי בפנים? לכל היצירתיות הזאת ששופכת את עצמה החוצמה ממני? אין לי מושג.
אני מנסה "לנחם" את עצמי שאני אקח כל מיני קורסי בחירה יצירתיים. ואז אני שוב ייתקע בלופ המפגר הזה של לא להשקיע בלימודים ורק להשקיע בכל מיני טקסים למינהן ובכל מיני במות קטנות שירגיעו את הצד היצירתי שלי.
יש לי יותר מידי מעצמי, אני קוברת את עצמי בעבודה כי אני לא רוצה להתמודד עם כלום, לא עם החיים שלי, לא עם זה שסבא שלי - מצבו מתדרדר מיום ליום וגם עם זה שאין לי עם מי לישון בלילה.
נראה לי בולשיט שהתקופה שלי כרגע היא לא הזמן בשבילי לחבר.
זה הכי הזמן, שאני רוצה אחרי משמרת בערב, לא לעדכן בלוג - אלא לשבת איתו לקפה - לשאול אותו - איך עבר עליו היום ? מה הוא למד היום ? מה כדאי לי לעשות עם החיים שלי?
החיים שלי הן אכן פונקצייה של מי אני ומה אני בוחרת לעשות, אבל .. כל הבחירות האלה יכולות להיות משותפות, או לפחות לחלוק את זה עם מישהו מהמין השני.. ולא סתם בחורים שאני יכולה לזרוק עליהם חרא והם ישכנעו עצמם שזה שוקולד.
יש לי הרגשה, שכשרגע אני כמו מלון.
מאכסנת בחורים, שעושים לי טוב למשך.. כמה זמן שזה לא יהיה, ואז הם עושים צ'ק אאוט.
כשג'ק חזר לארץ... למשך איזה שבוע - חייתי באילוזיה שהכל טוב - ששוב יש לי חבר שאוהב אותי ורוצה לגעת בי ולא רוצה לשנות בי כלום אלא רק מתעסק בלשמוח בשבילי.. היינו יוצאים לקפה ומדברים שעות. על כ"כ הרבה דברים.. ולא הייה נגמר לנו על מה לדבר. עד היום יש לי את הסמסים בנינו בטלפון. למה? אולי כי זה כמו גלויה..שכשאני רואה אותו, אני מרגישה " הנה, שם היית נאהבת,שם הייה לך טוב".
אותו סיפור עם ג'רמי.
אני מרגישה אליו המון דברים, הוא לקח את החיים שלי ומכוס מים הפך אותה להיות מילקשייק פצפוצים..
כל יום מקום אחר לבלות בו. וגם אם זה אותו מקום שהיינו בו אתמול, הייה לי כיף לחוות איתו עוד יום. איתו - לא הייתה את התחושה של "מה יקרה מחר" באמת שלא עניין אותי.. אני הרגשתי כאילו הייתי בחו"ל.. וגם הסקס - בא כ"כ טבעי.. כך שזה הרגיש שכבר שנים אנחנו בייחד.
כ"כ הרבה חיוביות יש בפנים היפות שלו עם העניים הכחולות האלה!
אני לא צריכה שחבר שלי יהיה עם עיניים כחולות, הוא לא "חייב" להיות שרירי.. אבל כמה זמן אפשר לחכות לזה שיגיע? איזה רע זה לדעת שכרגע - אף אחד לא רוצה לישון איתך.. או לחלוק איתך רגעים מיוחדים.. שאף אחד לא מסתכל לך בעיניים - בלי לדבר -וסתם מחייך.כי מילים לא יכולות לתאר את מה שהוא מרגיש.
נמאס לי להיות "Heart break hotel" שרק מאכסן עוד ועוד מזרונים מוכתמים, וקונדומים משומשים. להיות פאם פאטאל מטומטמת שיודעת רק לנצל את כל הגברים לטובתה ולהשאר בלילה לבד עם האולטר איגו המטורף שלה.
לפעמים אני מוצאת עצמי מסתכלת על לקוחות בקפה בתור מועמדים פוטנציאליים ומתפדחת על המחשבה עצמה בו-זמנית.זה כמו שיצאתי עם האנשים שהיו נכנסים אלי בשיחה נכנסת במוקד. לאיזה עוד שפל מדרגה אני צריכה להגיע כדי שזה יבוא?
אז אולי בלימודים, עם הזמן אני אכיר איזה מישהו ב"פוקס" שלומד כלכלה ובלה בלה בלה.
עד אז אין מה שימלא את החלל הריק. את זה שבאמת בא לי בדרך הביתה לקנות משהו מפגר ב-20 ש"ח ולומר ל"חבר" הדימיוני שלי "חשבתי עליך כשראיתי את זה".. ולקבל בתמורה חיבוק.. או משהו בסגנון של "מאמי, את לא צריכה לקנות לי דברים.. אני יודע שאת אוהבת אותי.."
לדבר בטלפון אל תוך הלילה עם מישהו, זה משהו שלא עשיתי מלא זמן. היו לי שיחות עם ג'ק שהייתי הולכת לישון ב-5 בבוקר רק לאיזה שעתיים. סתם לשבת בבית ולא לעשות כלום - שיישב שיסתכל עלי עושה שיעורים מצידי..
אני רוצה להיות זאת שאומרת לחברות שלי - " היום אני לא יכולה כי אני ו"שובידובדוב" עושים ערב רק שנינו". ושלא יסתכלו עלי יותר במבט הזה של "למה בחורה כמוך עדיין לבד". כמה אני יכולה להתבחבש בזה!?! עוד מעט שנה! שנה!! שאף גבר לא צריך אותי בחיים שלו .. ואני לא יכולה שלא לקנא.. כשאני רואה כל מיני זוגות בדייטים מפגרים בקפה.. שהוא מתאמץ להזמין לה את מה שהיא אוהבת.. או שכשהם כבר שנים בייחד -לראות איך הם רבים על החשבון. הכי נורא לראות בחורים שיצאת איתם מתישהו, מחוברים לאיזה מדרובה , ואז אני חושבת לעצמי "היא מצאה את האושר שלה - את לא".
Life is not a coockie - there is no way to eat it right.
שיגמר כבר הלבד הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
