הכל סטרילי, עטוי בכפפות של פלסטיק וחשמל. הכל בצבע לבן, שולחנות הנירוסטה, אור לבן עמום. הכל סטרילי.
אני מנסה לחשוב מתי בפעם האחרונה הייתי חלק מהעולם, חלק ממשי. מתי נשמתי אוויר, ולא כימיקלים. מתי התבוננתי בכוכבים, ולא בפנסי רחוב מקולקלים. מתי ידיי נשרטו, התלכלכו, כשנגעו באדמה. מתי כתבתי עם עט ודף, מחקתי את שיירי הגרפיט שהשאיר העיפרון על הדף- ולא במקלדת מול מסך מחשב לבן. הכל אלקטרוני, הכל סטרילי, הכל מרוחק.
לרגעים,זה מרגיש כאילו אני לא חווה את העולם, אני לא חלק מההוויה העצומה הזאת של החיים, לא חלק ממשי בטבע וביקום ובכוכבים. אנחנו מגינים על עצמנו מהעולם במקום להתמזג בו, בבתים ובמזגנים ובמחשבים ובכל נפלאות הטכנולוגיה. מקללים כשהשמש יוקדת, מתבאסים כשהמטריה מתהפכת ולא מותירה לנו אלא להירטב.
זה עולם מוזר, עולם זר, ואנחנו מנסים לברוח ממנו כמה שיותר, להשפיל מבט.
כל ילד נולד אומן. כל ילד אוהב להתלכלך, להתנסות,לגעת. לצייר בטושים על קירות, להכניס לפיו כל חפץ שבו הוא נתקל, להרגיש את הבוץ ואת החול ואת המים. לחוות את העולם בכל הצורות, לברוא יצירות אומנות חדשות מאבנים ומנוצות ומצבעי גואש. כל ילד נולד אומן, בכל אחד טמון הניצוץ הזה. איפשהו בדרך כיבינו את הניצוץ,אולי מפחד שיבער וילהיט ויצית את הכל.
ואולי אנחנו צריכים את האדם הזה עם הניצוץ.
אולי אנחנו צריכים את האדם שיעזור לנו להרגיש.
אנחנו אומנים,לא אנשים בפסי ייצור של מפעלים לייצור בני אדם. אנחנו אומנים, וכל אדם שחושב אחרת מתכחש למהותו.
גם הקיום הוא אומנות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
