היום ראיתי חרק וחשבתי עלייך.
זה אולי נשמע מעליב,אבל
זה לא.
הוא הסתובב באין מפריע
מתנהג בקירותיי כבשלו
מתקרב אל האור,ומתרחק.
מתהלך על המצעים החדשים,הריחניים.
היום ראיתי חרק וחשבתי עלייך.
לפני אלפי שנות אור, אלפיים שנות גלות
היינו מכבים את האור וצופים בו נופל לאיטו.
כמעט נעלם, מפרפר.
ייסורי הגסיסה.
היינו תופסים אותו ביחד, וצוחקים.
זה אפילו לא געגוע,
גם לא הרגשת פספוס.
אין בי שום רצון להחזיר את השעון לאחור
בטח שלא בגלל חרק שחור
שהולך לי על הקיר.
שום טעם של החמצה שעומד על קצה הלשון,
בסך הכל קצה מרוחק של זיכרון.
היום ראיתי חרק וחשבתי עליך.
השארתי את האור דולק,
לא נתתי לו ליפול.
*