יש לי הרבה הגיגים ואני מדלגת בין נושא לנושא, קופצת בין השלוליות. פלופ פלופ פלופ. זה אולי לא מנוסח או ממצה, אבל בעצם,זה עדיף על להישאר במקום ולחשוב לאיזה כיוון עדיף להגיע. בסוף יירד גשם, או שאני אטבע, או דימוי אחר שקשור למים.כן.
רציתי לכתוב משהו יפה על ספרים, לכבוד שבוע הספר, ואז נזכרתי שזה דומה להחריד ל"בשורות טובות" ושאני בנאלית ולא מקורית. קורה. אז בכמה מילים, לגבי חוק הספר והסערה סביב המבצעים. אני לא סופרת, אני לא מתיימרת להיות סופרת (כלומר,אני כן, אבל אין לי כוח להושיב את עצמי על הטוסיק או לקום בארבע וחצי בבוקר כדי לכתוב. זה לא בוער בי עד כדי כך.) אני מעריצה את העבודה שהסופרים עושים, אני מעריכה את ההשקעה העצומה שזה דורש. אבל כל אדם צריך לשאול את עצמו מה המטרה שלו כשהוא יוצר. האם המטרה היא להתפרנס בכבוד (שזה לגיטימי לחלוטין ובסיסי ביותר,כמובן) או שהמטרה שלו היא להפיץ הלאה את האומנות,לשנות משהו,ליצור יש מיש. לספרים הטובים ביותר שקראתי נחשפתי במבצעי ארבע במאה, ספרים בעשרים שקלים, ספרים בחינם,וכו'. נהניתי מכל רגע. לדיסקים הכי טובים ששמעתי, של יוצרים אנונימיים לחלוטין,נחשפתי כשקניתי דיסקים ב5 ש"ח באוזן השלישית. הכרתי יוצרים מדהימים, שלא הייתי שומעת בשום מקום אחר.
דווקא לסופרים חדשים,מתחילים,לא מוכרים, יש אינטרס למכור את הספרים שלהם במבצעים. מבזה? אולי, אבל בזכות המבצעים האלה הם מגיעים לידיים רבות יותר, משאירים חותם בלבבות של אנשים רבים יותר.
כל אדם צריך למצוא בעצמו את מקור השמחה. האם מדובר בשמחה חומרית ולא נכונה, שמחה שתלויה בדבר, כמו אייפון חדש או כדורים פסיכיאטריים, או שמדובר בשמחה אמיתית,כנה, מהלב, על יום חדש ועל שירים יפים, על חיוך של אהוב ושמחת החיים. שמחה שבאה מבפנים.
הפסקתי את הכדורים על דעת עצמי לפני ארבעה ימים, ואני שמחה כמו שלא הייתי מעולם. כאילו,זה דרמטי מדי, אני פשוט שמחה. מנסה כל הזמן לברר עם עצמי את מקור השמחה, האם היא אמיתית ולכמה זמן היא תישאר. האם מדובר בסתם תופעות לוואי, או במשהו גדול יותר. האם היא שמחה מסוכנת, כיוון שלא אכלתי יומיים, או שהיא תישאר באותה העוצמה גם אחרי שאוכל (היא נשארה)
כל אדם צריך למצוא בעצמו את מקור השמחה, ולשאול את עצמו למה הוא שמח. לעולם לא להפסיק לשאול. לעולם לא לשכוח להטיל ספק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
