יש אנשים שמקדישים את חייהם לסגידה למספרים. הופכים את הספרות על טופס המבחן,הספרות שנשקפות אליהן מן המשקל, לדבר החשוב ביותר שקיים. עלמה, לעומת זאת, בחרה להקדיש את חייה למילים. כבר כשהייתה בת י"ח שנים, החליטה לשנות את שמה לאבגדהוזחטיכלמנסעפצקרשת (היא לא יכלה לבחור מה המילה האהובה עליה, ולכן החליטה לתת לקהל הרחב להחליט על שמה. כמובן שמלבד מספר יחידי סגולה, רוב האנשים העדיפו לקרוא לה "הבחורה המוזרה ההיא"). ברגע שאיבדה את בתוליה, החליטה שמעתה- תכתוב סיפור על כל גבר ששכבה איתו. וכך היה.
היא הסתובבה בערים,לעיתים בהרים, וחיפשה את הבחור המיוחד, הבחור עם הזיק המיוחד בעיניים שלדעתה הסתיר משהו מעניין. באמצע מעשה האהבים שתינו, הייתה לוחשת לו באוזנו "תגיד,מה החלום הגדול ביותר שלך? מי פגע בך? מה הדבר המוזר ביותר שעשית אי פעם?" לפעמים הם ענו מהלב,לרוב מילמלו תשובה כדי להשתיק את החופרת הזאת. ברגעים שאחרי, כאשר התכרבל בגופה וידיה בחשו בשערו, הייתה פורטת את סיפורו לפרטי פרטים, אותיות אותיות, מוסיפה מטאפורות ודימויים כדי ליצור יצירה גדולה באמת. וכבר הייתה חושבת על הגיבור הבא לסיפוריה.
סיפורים אלה נכתבו בהתחלה בכתב צפוף על מאות מחברות, אך לאחר שקיבלה מסר זועם מחנויות כלי הכתיבה, לפיו כבר 2.5 יערות גשם נכרתו עבור צרכיה גחמניים,עברה לכתוב על גופה. ידיה, בטנה ורגלה התמלאו סימני עט שחורים, לעיתים אדומים, לעיתים ורודים מנצנצים (אך זה קרה לעיתים נדירות,כשנגמרו לה העטים והחנות הייתה סגורה). בשלב מסוים, נעלם המקום על גופה, אז היא מילאה את חדרה ואת קירותיה במילים, שהחלו ברצפה ומילאו את התקרה ואת הקירות, סיפורים שלמים שהתעוררו לחיים אל מול עיניה. לאחר מכן, הכותל המערבי התמלא במאות פתקים המספרים משגלים לוהטים (היא ניסתה לכתוב זאת בגרפיטי ענק, אך לצערה זה נמחק כל פעם מחדש, והיא קיוותה שאם אין קהל לסיפוריה-לפחות אלוהים יקשיב.) היא הייתה עומדת שעות בגינה, משוררת את שיריה לציפורים, בתקווה שיעבירו זאת הלאה. משוררים עלומים בעיירות נידחות זימרו את שיריה לעוברים ולשבים, אך היא עדיין לא הייתה מרוצה.
מה שהיא באמת הייתה רוצה, זה אדם אחד, שהשמועה על סיפוריה תגיע אליו ממרחקים, דרך יערות,הרים ואגמים, דרך אלפי שנות אור- אדם אחד, שישמע את סיפורה ויענה לה בשיר משלו. והאדם הזה הוא אני, וניסיתי כבר הכל. הכנסתי פתק אל מתחת לקברה,בתקווה שתצליח לקרוא. דיברתי לזרעים ששתלתי לידה, בתקווה שיצליחו להעביר את המסר. עמדתי על צוקים וצעקתי לשמיים, עמדתי על סף תהום וחיפשתי גיהינום, הלכתי לתחנות דלק וצעקתי את סיפורה,שהפך לסיפורי, מול מכונות הדלק- אולי אחת מן המכוניות בדיוק התמלאה בדלק שהיה לפני שנים רבות גופתה.
לאחר מספר שנים ואינספור ניסיונות גיליתי את האמת העצובה,האמת שהיא גילתה כבר מזמן- לא תמיד יש קהל לסיפורים. אז החלטתי לכתוב כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
