לפעמים אני תוהה לעצמי עד כמה זה מוסרי להתנתק מהעולם. להפסיק לראות חדשות, להפסיק לקרוא עיתונים, פשוט להתנתק. מצד אחד, יש יותר מדי רעש בעולם. רעש של גופות חרוכות ושל פוליטיקה מסריחה ומלוכלכת ושל סכינים בגב, רעש של ילד שמת מרעב או אסון עולמי או התחממות גלובלית. יותר מדי רעש מסיט אותנו מהעיקר, הופך אותנו לאנשים מפוחדים ושונאים, אנשים שרק מצפים לאסון. במקום להיות חלק בעולם, כהוויתו, אנחנו נאלצים לאכול שאריות לעוסות שהעיתונאים אכלו בשבילנו, זה הכי לא באמת אובייקטיבי אף פעם וכדי לראות את התמונה המלאה צריך לקרוא חמישה עיתונים שונים לפחות בכל יום, כאשר כל עיתון מציג את נקודת המבט שלו בלבד ומזה צריך איכשהו להרכיב פאזל.
מצד שני, כמה זה מוסרי להתנתק מהעולם? לא להיות מודע למה שקורה? לא להתעניין בכאב של אחר או במשבר שעומד להגיע? מה אעשה אם אתנתק לחלוטין, לא אשמע על הרצח המזוויע שהתרחש אתמול או על הצעת החוק החדשה או על החרם שמדינות אירופה עושות עלינו או כל דבר אחר בסגנון? הרי אי אפשר באמת לא לדעת, ידע הוא כוח. כדי לנהל שיחה אינטיליגנטית אני צריכה להיות מודעת למתרחש, ולא לזרוק סיסמאות זולות אלא לדבר מהלב, להבין על מה אני מדברת. לא יודעת, אולי פשוט צריך למצוא את האיזון, לקחת הכל בעירבון מוגבל, לשים לב לאמצעים הרטוריים בהם העיתונים מנסים להפחיד אותנו, לשים לב לכשלים לוגיים נפוצים, להיות מודע לרעש אבל לא לשקוע בו בחלוטין, לא לתת לו להסיט אותנו מהדברים החשובים באמת. הכל בחיים זה עניין של איזון. חשבתי להתנתק מהעולם, לעבור למדבר ולנגן בחמת חלילים ולהקיף את עצמי באנשים כמוני, לא להיות מודעת, אבל לא יהיה בכך שום שירות לעולם. השירות האמיתי לעולם יהיה להביא את עצמי למקומות שצריך, להכיר את השונה ואת הזר, ובעיקר לאהוב את האנשים שקשה לאהוב.
אני מרגישה ממש גזענית בזמן האחרון, ואני לא יודעת למה. זה די עצוב לי כי אני רואה את עצמי לרוב כאדם יפה נפש ונאור, ואני מוצאת את עצמי מפחדת מהשונה בגלל מבטא או צבע עור, או לא מסכימה לשבת עם המוכר הבדואי המקסים לכוס קפה, פשוט בגלל פחד, פשוט בגלל פחד שאחרים הכניסו לי למוח. אני פשוט צריכה למצוא את האיזון בחיים, ולסגור קצת את הפה, ולזכור שתמיד אנשים מסתכלים עליי ואני צריכה להתנהג בהתאם, וזהו בערך, ואני לא באמת יודעת מה אני כותבת כי הלכתי מקיסריה לילה שלם וראיתי את הירח ושרתי חווה אלברשטיין לאורך הים והיה לי מקסים אבל אני עייפה עכשיו ופספסתי את התחנה שלי אז הלכתי עוד ברגל ואני לא באמת יודעת מה אני כותבת, פשוט האותיות יוצאות ולפעמים אני ממש מעריכה בעצמי את היכולת להקליד בצורה עיוורת כי זה מונע ממך לחשוב באמת. זה היה מבולגן נורא אבל אני אוהבת את זה מבולגן, הוא אומר שאני חיה בזוהמה וזה קצת נכון אבל אני נורא אוהבת את זה שאני יכולה להיות עצמי לידו, להכין שייקים מבחילים על הבוקר וללבוש שרוואלים מביכים ולישון מחובקים (כתבתי מחוזקים, מה פרויד היה אומר על זה) ולהחזיק ידיים באוטובוס ולשיר לו שירים מזרחיים ולהביך את עצמי נורא, ותחליט כבר מה אתה רוצה כי אתה משאיר אותי תלויה באוויר ואני חושבת שלא השתמשתי בסימני פיסוק כבר המון זמן ואני מרגישה כמו ז'וז'ה סאראמגו (אפילו לא היה לי כוח לבדוק אם כתבתי את השם שלו נכון) וזה די מגניב אבל גם די לא, נקודות עוצרות אותך בחיים, תנו לי לנסוע לחולון עם הבחור עם העיניים ולראות גני משחקים של הנסיך הקטן והחיים שלי די קסומים וביי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
