נדירים הספרים שמושכים אותך אליהם, כובלים אותך בכבלי קסם. ולימים אחדים או לשעות אחדות אתה אינך חי ופועל בעולם הזה, אלא עובר לעולמות אחרים, אוהב אהבות ישנות של אחרים. וכשאתה חושב, אתה לא חושב את מחשבותייך שלך, גם הן נלקחו ממך, ואתה עטוף מילים, ומחובק בזכרונות, והמילים מהלכות עלייך קסם.
היא מושכת בכתפיה. בהשלמה. בחידלון. חורף עכשיו. הימים מחשיכים מוקדם. השמש שוקעת וכך גם היא, ואין טעם לייפות את המציאות.
ולפעמים אני חושבת שכל מה שאדם צריך הוא כיסא נדנדה ושמיים, כוס תה ביד וספר טוב, וכלבה ועצים ורוח, וסוודר אדום, ואהוב שמחבק מאחורה בזמן שאת חותכת סלט, ומחברת ועט, ותילי תילים של מילים, ותחושת הגשמה, וילד שמח בזכותך, וכוס צ'אי בגבעות, וניחוח הים, וצבעי עיפרון, וזה בעצם הכל.
(ואולי הרבה יותר מדי)
לפעמים אני מצטערת שאי אפשר לצלם זכרונות, ריחות וצלילים, ולפעמים אי אפשר לצייר אותם גם במילים. נשאר רק געגוע. (תעתוע.פעפוע.)
יש אנשים שהם כמו השמש, וכשהיא שוקעת הם שוקעים יחד איתה. הלוואי והייתי ירח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
