שמעתי פעם על אישה
יפה בשיער אדום
שתמיד מתעוררת לפני השמש
להקדים את היום.
היא לא תלויה בשמש,
היא זורחת ביחד איתה
אך גם כשהשמש יורדת,
והעולם שרוי בעלטה
היא כמו פנס רחוב המהבהב באפלה.
עיניה נוצצות אל מול יופיה של זריחה
אך גם בחושך היא מוצאת משמעות
לקום לפני השמש, לא להיות תלויה
ביום ובלילה, בשמש ובגאות.
-
אני רוצה לשנות את שגרת הבוקר שלי. במקום לקום לשיעור חמש דקות לפני שהוא מתחיל, לקום עם הזריחה. לשתות כוס צ'אי בחוץ מול שמי המדבר (ואפילו יש נקודה אחת ספציפית) להתחיל את הבוקר עם יוגה ועם תרגילים לבטן, להתקלח ולהתאפר ולעשות צמה, ובזמן שיישאר אז לקרוא או לסרוג או ליצור או להתמקד בפשוט להיות. ולכתוב הרבה וליצור הרבה, ולחיות הרבה וטוב, ולא לשקוע כל כך.
אני חושבת שאני חייבת שינוי, אולי אגזור שוב את השיער.
הברזתי מהפסיכולוג כדי לשבת עם המורה, כמה שאני אוהבת אנשים כאלה, כמה שהשיחה איתו עשתה לי טוב.
הצרה העיקרית היא שכל הדברים היפים נמצאים בתוך הראש שלי, כל החלומות וההגשמות והיצירות והמילים, ובחוץ הכל מבולגן כל כך. צריך למצוא דרך לצאת החוצה החוצה החוצה, לצאת מגדרי, לפרוץ את הגבולות.
מחכים לי ארבעה ימים של קייטנה ועוד שלושה ימי סדנא, מי ייתן שהימים האלה יהיו מלאים בי ואני אתמלא בהם. שאהיה שם במאה אחוז למרות הקשיים והעייפות, ואצחק ואגשים וארקוד. אני אוהבת חיבוקי דוב ואהבת חינם, אני אוהבת לרקוד ולצאת מגדרי. לפרוץ את הגבולות, להתגבר על עצמי שוב ושוב ושוב. אני חושבת שאני צריכה לחזור לקשר עם המשפחה שלי, להתעניין קצת בשלומם, לקחת את הדברים הטובים. קניתי הרבה ספרים חדשים והרבה צמר חדש, ואני רוצה ליצור ולהיות ולחוות כל כך הרבה ולפעמים נורא קשה לי עם זה אבל קושי טוב. קושי בריא. אני חושבת שאני רוצה להפסיק עם הפסיכולוג.
ואני אהיה בסדר. היו שלושה חודשים של שקיעה, ועכשיו הגיע הזמן לפרוח. (הלוואי אמן)
בחלומותיי אני רואה ספרים בתחנות אוטובוס, שכולם יכולים לבוא ולקחת. ואנשים שמחלקים דברים ברחוב, ואומרים דברים טובים.
וזה יהיה, אתם יודעים, אם רק יישאר לי הכוח להגשים.
לפעמים אני פוחדת שאני חולמת יותר מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
