Dig Out Your Soul

אתה יודע למה לא יריתי בסוף?

כי כשהיינו שם במטווחים, והסמל התחיל להסביר איך נוצרים את הרובה ומחזיקים בזווית של שישים מעלות, ואני התחלתי לבכות,

לא בכיתי בגלל ההדף או בגלל הריח של אבק השריפה כמו שכולם חושבים.

בכיתי כי ראיתי את עצמי רצה לשם, מעבר לקו היורים, והכדורים עוברים דרכי, מתיזים דם, ואנשים צועקים, ואני לא שומעת.

והלכתי משם. 

ועשו סביבי מרובע מאבנים, 2 מטר על 2 מטר, והסתובבתי שם כארי בסוגר, בנשק לא טעון, והתכווצתי בכל פעם שהרובה ירה, וציפורניי ניקבו את העור, ואף אחד לא ידע.

אתה מחזיר אותי לאחור ואני שונאת אותך על זה, אבל הלב הומה. פגישה לאין קץ. 

אני האדם הבונה את עצמו.

משינה- לא שינה, מעצב נבו.

חלקיקי השפיות מתמעטים,

עפים ברוח, חופשיים.

אני האדם הבונה את עצמו,

כשסופות של חול סוערות סביבי.

בעיניים פקוחות שלא רואות דבר, 

בכאב הנשבר, בסימנים הכחולים. 

בצעד נוסף, בחוסר אוויר

מביטים למעלה, לפסגת הר נוסף

ברעב,בבדידות,בסגריר

מצליחים לכבוש יעד נכסף

אני האדם הבונה את עצמו

מכאב ומיופי, מהטוב ומהרע

וכשאני מכה בפטיש על מי שהייתי

אני זוכר, ש

תמיד יש בחירה. 

(אני חוזרת לשם כדי לנצח את מי שהייתי.) 

כולם יושבים בבגדי השבת, מהממים כהרגלם, שרים שירים ומשחקים עם אריסטו

אני שוכבת על המיטה, בחושך כמו פולנייה טובה, שומעת את הדיסק החדש של אביתר בנאי שוב ושוב ושוב.

אני לא רוצה להרגיש רע כל כך כל הזמן, אתה מבין?

הייתי נשארת אם הייתי יכולה.

הבחירה בידיי. ביום ראשון אודיע לפסיכיאטרית מה החלטתי. לא החלטתי בכלל, וגם זאת החלטה.

והדיסק ממשיך להסתובב.

(די לרחם על עצמך כל הזמן,את מגעילה אותי,די)