Dig Out Your Soul

שמעתי פעם על אישה

יפה בשיער אדום

שתמיד מתעוררת לפני השמש

להקדים את היום.

היא לא תלויה בשמש,

היא זורחת ביחד איתה

אך גם כשהשמש יורדת, 

והעולם שרוי בעלטה

היא כמו פנס רחוב המהבהב באפלה.

עיניה נוצצות אל מול יופיה של זריחה

אך גם בחושך היא מוצאת משמעות 

לקום לפני השמש, לא להיות תלויה

ביום ובלילה, בשמש ובגאות.

-

אני רוצה לשנות את שגרת הבוקר שלי. במקום לקום לשיעור חמש דקות לפני שהוא מתחיל, לקום עם הזריחה. לשתות כוס צ'אי בחוץ מול שמי המדבר (ואפילו יש נקודה אחת ספציפית) להתחיל את הבוקר עם יוגה ועם תרגילים לבטן, להתקלח ולהתאפר ולעשות צמה, ובזמן שיישאר אז לקרוא או לסרוג או ליצור או להתמקד בפשוט להיות. ולכתוב הרבה וליצור הרבה, ולחיות הרבה וטוב, ולא לשקוע כל כך.

אני חושבת שאני חייבת שינוי, אולי אגזור שוב את השיער.

הברזתי מהפסיכולוג כדי לשבת עם המורה, כמה שאני אוהבת אנשים כאלה, כמה שהשיחה איתו עשתה לי טוב.

הצרה העיקרית היא שכל הדברים היפים נמצאים בתוך הראש שלי, כל החלומות וההגשמות והיצירות והמילים, ובחוץ הכל מבולגן כל כך. צריך למצוא דרך לצאת החוצה החוצה החוצה, לצאת מגדרי, לפרוץ את הגבולות.

מחכים לי ארבעה ימים של קייטנה ועוד שלושה ימי סדנא, מי ייתן שהימים האלה יהיו מלאים בי ואני אתמלא בהם. שאהיה שם במאה אחוז למרות הקשיים והעייפות, ואצחק ואגשים וארקוד. אני אוהבת חיבוקי דוב ואהבת חינם, אני אוהבת לרקוד ולצאת מגדרי. לפרוץ את הגבולות, להתגבר על עצמי שוב ושוב ושוב. אני חושבת שאני צריכה לחזור לקשר עם המשפחה שלי, להתעניין קצת בשלומם, לקחת את הדברים הטובים. קניתי הרבה ספרים חדשים והרבה צמר חדש, ואני רוצה ליצור ולהיות ולחוות כל כך הרבה ולפעמים נורא קשה לי עם זה אבל קושי טוב. קושי בריא. אני חושבת שאני רוצה להפסיק עם הפסיכולוג. 

ואני אהיה בסדר. היו שלושה חודשים של שקיעה, ועכשיו הגיע הזמן לפרוח. (הלוואי אמן)

בחלומותיי אני רואה ספרים בתחנות אוטובוס, שכולם יכולים לבוא ולקחת. ואנשים שמחלקים דברים ברחוב, ואומרים דברים טובים.

וזה יהיה, אתם יודעים, אם רק יישאר לי הכוח להגשים. 

לפעמים אני פוחדת שאני חולמת יותר מדי. 

רגע לפני שאני פונה ללכת, הוא מושך אותי אליו. מיישר את הכומתה שלא צריכה יישור, מושך אותי אליו לחיבוק ראשון ואחרון. "תקשיבי לי עכשיו ותקשיבי לי טוב," פניו סמוקות מהשמש, "תצרי לך חלומות ותעברי ביניהם, חלום אחר חלום, תגשימי אותם אחד אחד. שלא תאבדי את המשמעות". אני מבטיחה לו לא להפסיק לחלום ופונה ממנו ללכת, האוטובוס אוסף אותי אל חיי החדשים.

אני אוספת באצבעי פירורי אצבעות ומלקקת. המילים מסתדרות בשורות בתוך הראש שלי, כמו מנגינה ישנה. אנחנו שותקים. הוא מסתכל לי בעיניים. המילים עומדות בינינו. "אז איך לך שם, והפעם באמת?" 

רע לי. קשה לי. אני מתכסה בשמיכות העצב, פוסעת על סף תהום. יש אנשים שכבר עשו את זה, אתה יודע. אני לא אני.

כשאני הולכת בלילה ביער אפל, מחבקת את עצמי בשקט ומנסה שלא לרעוד, המילים מסתדרות ומקבלות משמעות בפעם הראשונה.

אני חושבת שעד עכשיו ניסיתי לברוח מהדברים שקורים בראש שלי. ניסיתי לברוח מההרס והתהומות והדם, מהרוע שממלא את כל כולי. ניסיתי לצאת מעצמי, והצלחתי. והייתי שם. הייתי בכל מקום. חוויתי את החיים עד הסוף, כמו שאמורים לחוות אותם. ועשיתי טוב. והרגשתי מקובלת ומחובקת ואהובה, והייתי משפיעה ועשיתי דברים גדולים, ובכלל כל הדברים האלה התחילו כשביל בריחה, כדרך לברוח מעצמי. זה נשמע רע אבל זאת האמת לאמיתה, התחלתי להתנדב בכל כך הרבה מקומות כדי לברוח מהאוכל, כדי לא לעורר שאלות, כנתיב בריחה ממני עצמי. ואז נשאבתי. 

ועכשיו העולם שבתוך הראש שלי לא רע כל כך. הוא מלא במילים המתנגנות מעצמן, הוא מלא בשמיים ובציפורים, הוא מלא באהבות ובחיבוקים. וכשאני יוצאת מעצמי אז קשה. קשה לקום בבוקר ולא להיות אני, וקשה להיות כעורה כל כך וגדולה כל כך ולא אהובה, וקשה כשהעיניים נעצמות מעצמן והגוף בוגד ואני קורסת, וקשה. וכל כך טוב לי לשקוע בעצמי, ברעיונות ובמילים, ובזכרונות ובחלומות שיש להגשים, וכל כך קשה להיות בתוך הסיטואציה עד הסוף.

ואולי זה יתאזן, זה מוכרח להתאזן, אבל כרגע אני נמצאת במצב שלא הייתי בו מאז שאני זוכרת את עצמי, מצב שבו טוב לי הלבד וטוב לי להיות רק איתי,בעצמי,מעצמי. 

היא חשבה שאני סוליסטית, שטוב לי לבד, שאני לא חלק מקבוצה. ואני הכחשתי בתוקף, לא הכרתי את עצמי ככה, והיום אני מגלה כמה שזה נכון.

הוא ממשיך לשתוק, נוגע-לא נוגע. אנחנו מקפידים לא להסתכל אחד לשניה בעיניים לאורך כל השיחה. הוא אומר לי קלישאות זולות וחבוטות, כאלה שאתה כבר יודע אבל צריך לשמוע אותן שוב. עוד מעט אני אחזור לביתי והוא יחזור לביתו, מסביבו עצים, מעליו שמיים, ובכל בוקר הוא ישתה את הקפה שלו לבד. ככה צריך. 

(לא אפסיק לחלום, פשוט כי הבטחתי. ) 

נדירים הספרים שמושכים אותך אליהם, כובלים אותך בכבלי קסם. ולימים אחדים או לשעות אחדות אתה אינך חי ופועל בעולם הזה, אלא עובר לעולמות אחרים, אוהב אהבות ישנות של אחרים. וכשאתה חושב, אתה לא חושב את מחשבותייך שלך, גם הן נלקחו ממך, ואתה עטוף מילים, ומחובק בזכרונות, והמילים מהלכות עלייך קסם.

היא מושכת בכתפיה. בהשלמה. בחידלון. חורף עכשיו. הימים מחשיכים מוקדם. השמש שוקעת וכך גם היא, ואין טעם לייפות את המציאות.

ולפעמים אני חושבת שכל מה שאדם צריך הוא כיסא נדנדה ושמיים, כוס תה ביד וספר טוב, וכלבה ועצים ורוח, וסוודר אדום, ואהוב שמחבק מאחורה בזמן שאת חותכת סלט, ומחברת ועט, ותילי תילים של מילים, ותחושת הגשמה, וילד שמח בזכותך, וכוס צ'אי בגבעות, וניחוח הים, וצבעי עיפרון, וזה בעצם הכל.

(ואולי הרבה יותר מדי)

לפעמים אני מצטערת שאי אפשר לצלם זכרונות, ריחות וצלילים, ולפעמים אי אפשר לצייר אותם גם במילים. נשאר רק געגוע. (תעתוע.פעפוע.)

יש אנשים שהם כמו השמש, וכשהיא שוקעת הם שוקעים יחד איתה. הלוואי והייתי ירח.