Dig Out Your Soul

בימים האחרונים אני נכנסת לבלוגי פרו-אנה ולא רוצה להיות ככה בכלל, ולא מקנאת כמעט כשאני שומעת על צומות של אחרים. למרות שהשמנתי בטירוף אני עדיין לא שוקלת יותר מ-50 ואני סבירה לחלוטין ואני איכשהו בסדר, כמעט מרגישה טוב עם עצמי, בטח שלא הולכת להרוס לעצמי את החיים.

ורק רציתי לציין ש

שלחתי עכשיו שיר להלחנה, ועוד אחד לביקורת, ועוד מעט אכתוב סיפור לתחרות הסיפור הקצר. אולי אפילו שניים.

ורק רציתי לציין ש

עוד מעט פסיכיאטר, ואני כבר לא מפחדת כמו החיים אלא רוצה באמת להתחיל בטיפול.

צעדים קטנים ולא מורגשים,אבל אני מתקדמת לאט לאט, ומרשה לעצמי להיות גאה בעצמי, רגע לפני שיהיה לי קשה.

אז אני גאה בעצמי, תתגאו בי, לילה טוב. 

והמוטו שמלווה אותי תמיד- "אם אין האדם שואף תמיד לעלות מעלה מעלה, על כורחו יירד מטה מטה". אז מה, עולים מעלה מעלה. רק לא לעצור. 

אתמול ראיתי אישה שהולכת,בלי בושה, עם תלתלים ירוקים ופרח ורוד בשיער. זה היה מקסים. אני רוצה להכין כתר מפרחים ולהכניס קצת יופי לשגרה, אבל אסור.זה פרח מוגן.

-

כבוד המדריכה מסתכלת בעצב על צלקות חרוטות על ידיהם של אחרים, ומיד מסבה את המבט. 

-

השיחות שלנו הן כמו טיול, רק שבמקום הרוח הנושבת בשיער יש רק מילים. במקום כוכבים יש שאלות,אינספור. במקום החופש יש את השתיקה, ולא נשכח את הוודאות המעורפלת. היינו פה כבר פעם,במציאות אחרת. ישרים מקבילים אינם נפגשים לעולם, שני אנשים המשדרים על אותו התדר יוצרים רק רעש לבן, ובמקום חיבוק יש לבבות אדומים מול מסך כחול. 

-

זקוקה לעזרתכם,אנשים יקרים. לאחרונה קיבלתי הזדמנויות לפרסם את הכתיבה שלי בפורמט קצת אחר. אני לא יודעת אם אני רוצה, אני לא יודעת אם אני ראויה. זה לא סיפור גדול, זאת רק אני שהופכת שדים קטנים למפלצות אימתניות. ההזדמנויות קיימות כבר שנים, רק עכשיו התגנבה המחשבה לנצל אותן. אני מפחדת לאבד את עצמי בדרך.

אם תעזרו לי למצוא שיר ראוי מספיק לפרסום אצל אנשים שמבינים, או שיר ראוי מספיק ללחן, אודה לכם לנצח. לאלה מביניכם שעוקבים,אלא שמבינים. אם תחזיקו לי את היד, אודה לכם עוד יותר.

-

בהתחלה זה היה שמור בטיוטות, כי ריחמתי על המנויים והקבועים שייאלצו לקבל כמות גדולה כל כך של חפירות לווריד. אולי כי רציתי לקבל תגובות נוספות. מאז שהתחילו לקרוא אותי יותר אני חושבת יותר ומפרסמת פחות, ואני לא רוצה את זה. אני רוצה לכתוב בשביל עצמי, לא בשביל הסטטיסטיקות. 

אני מרגישה שזה נכון בשבילי. 

הכל סטרילי, עטוי בכפפות של פלסטיק וחשמל. הכל בצבע לבן, שולחנות הנירוסטה, אור לבן עמום. הכל סטרילי. 

אני מנסה לחשוב מתי בפעם האחרונה הייתי חלק מהעולם, חלק ממשי. מתי נשמתי אוויר, ולא כימיקלים. מתי התבוננתי בכוכבים, ולא בפנסי רחוב מקולקלים. מתי ידיי נשרטו, התלכלכו, כשנגעו באדמה. מתי כתבתי עם עט ודף, מחקתי את שיירי הגרפיט שהשאיר העיפרון על הדף- ולא במקלדת  מול מסך מחשב לבן. הכל אלקטרוני, הכל סטרילי, הכל מרוחק.

לרגעים,זה מרגיש כאילו אני לא חווה את העולם, אני לא חלק מההוויה העצומה הזאת של החיים, לא חלק ממשי בטבע וביקום ובכוכבים. אנחנו מגינים על עצמנו מהעולם במקום להתמזג בו, בבתים ובמזגנים ובמחשבים ובכל נפלאות הטכנולוגיה. מקללים כשהשמש יוקדת, מתבאסים כשהמטריה מתהפכת ולא מותירה לנו אלא להירטב.

זה עולם מוזר, עולם זר, ואנחנו מנסים לברוח ממנו כמה שיותר, להשפיל מבט. 

כל ילד נולד אומן. כל ילד אוהב להתלכלך, להתנסות,לגעת. לצייר בטושים על קירות, להכניס לפיו כל חפץ שבו הוא נתקל, להרגיש את הבוץ ואת החול ואת המים. לחוות את העולם בכל הצורות, לברוא יצירות אומנות חדשות מאבנים ומנוצות ומצבעי גואש. כל ילד נולד אומן, בכל אחד טמון הניצוץ הזה. איפשהו בדרך כיבינו את הניצוץ,אולי מפחד שיבער וילהיט ויצית את הכל.

ואולי אנחנו צריכים את האדם הזה עם הניצוץ. 

אולי אנחנו צריכים את האדם שיעזור לנו להרגיש.

אנחנו אומנים,לא אנשים בפסי ייצור של מפעלים לייצור בני אדם. אנחנו אומנים, וכל אדם שחושב אחרת מתכחש למהותו. 

גם הקיום הוא אומנות.