אריאל נכנס לחדרו בשאט נפש וטרק אחריו את הדלת. 

חשב בשעה שפתח את חלון חדרו, בקומה השישית. הוא חש במשב הרוח מבדר את שיערו.

"אתה לא הולך לשום מקום!" בקע קולה הצרוד והמחריד של אמו השיכורה מבעד לדלת, היא צחקה, צחוק נבזי. קול קרקוש נעילת הדלת לא איחר לבוא. אריאל יצא בזריזות מהחלון אל מדרגות החירום וירד בזהירות לאורך הסמטה. 

כשהגיע לקצה מדרגות החירום, ראה שבינו לבין הקרקע מפרידים כמטר צחנה וכמטר וחצי מכולת אשפה ענקית. ללא מחשבה נוספת, ניתר אריאל הישר אל תוך המכולה. ריח הצחנה חדר לנחירי אפו ונדבק אל בגדיו. 

"נהדר." סינן.

כשנאבק בשקיות האשפה כדי להיחלץ, שמע לפתע נהמה. הוא הביט סביבו וראה אצבעות גסות, בעלות ציפורניים מלוכלכות, מבצבצות מבין שקיות האשפה. אריאל נסוג ונצמד ככל הניתן אל דופן המכולה. כעבור מספר שניות נרגע. הוא המשיך לבהות באצבעות עד שבתנועה חדה האצבעות נבלעו אל תוך הערמה. אריאל חש בליטוף הצמרמורת לאורך עמוד השדרה שלו. הוא לא ידע מה לעשות, להמתין או ללכת.

"מה אתה?" שאל בהיסוס. בהפתעה מוחלטת חשף הדבר המשונה את ראשו וגופו מתוך הערמות ואיתו העיף באוויר גם כמה ניירות פסולת שהיו פזורות במעמקים. אל מול אריאל הופיע גוץ קשיש, בעל ראש גדול מעט ביחס לגופו. זקנו מאפיר, ארוך וסבוך, כמו גם גבותיו. לצד עיניו קמטי צחוק ומתחת לאפו הרחב שפם עבות שכיסה את פיו. לגופו בגדים קרועים ובלויים. פניו וידיו מטונפות. אריאל פער את פיו בתדהמה, הוא לא הצליח לזוז, או לדבר.

"אני מתנצל על קבלת הפנים המזוויעה. לא היו לי אורחים כבר זמן רב. אני יכול להציע לך משהו? יש לי כאן..." הוא פשפש בשקית אשפה שחורה שמצא לידו, "את זה!" הכריז הגמד והוציא קלטת ישנה, שאחריה נשרך סרט ארוך ומקומט.

"לא... תודה," השיב אריאל. הגמד נראה מאוכזב, בעיקר מעצמו."מצטער, יש לי תוכניות. לילה טוב שיהיה לך." אמר וקם בקושי. נשען בידיו על המכולה, כשגבו אל הגמד.

"אני יכול לעזור לך, אריאל." אמר הגמד. אריאל לא מש ממקומו לכמה שניות ולאחר הסתובב לעבר הגמד.

"מאיפה אתה יודע את השם שלי?" שאל כשעל פניו ארשת תמיהה.

"אני יודע." קבע הגמד. "הרשה לי להציג את עצמי, קוראים לי אֵף. אני גמד מזמר!"

"אה... נעים להכיר. אני חייב—"

"אני יכול לקחת אותך לאי בו תוכל לעשות כל מה שתרצה." 

אמו של אריאל תמיד כלאה אותו. הוא שונא אותה כל כך. הוא היה עושה הרבה עבור חופש.

"איזה אי?" שאל אריאל בסקרנות.

"אי אפשר. הוא מכונה כך מפני שזה אי שבו אפשר לעשות כל דבר!" השיב אֵף. שניהם עדיין יושבים אחד מול השני בין כל הפסולת.

"חבר, מה אתה לוקח?"

"כן. בנוגע לזה, יש לי גלולה בשבילך," אֵף השחיל את ידו לכיסו, והוציא גלולה קטנה. "כשתבלע אותה, תוכל להגיע לאי."

"וזה לא סם אונס?"

אֵף נאנח, "גם אם זה היה, נראה לך שהייתי מגלה לך?"

אריאל חשב. ברנש שחי בזבל מציע לו חופש.

אריאל מצמץ, וכשפקח את עיניו ראה שהוא נמצא בבית זר, ומבעד לחלונות ראה שהוא כבר לא בסמטה ליד הבית, אלא בחוף ים. הצבעים מסביב עזים. מולו ישב גמד שלא דמה כלל לאֵף. הוא נראה נקי מלכלוך ומקמטים. ראשו עודנו גדול מגופו, אך זקנו, שפמו וגבותיו נצבעו בלבן ונראה כי הוברשו מידי יום.

"מי אתה? איפה אני?" שאל אריאל את הגמד.

"אתה לא מזהה אותי?" שאל הגמד. שיניו רבות ומזכירות פנינים. פניו של אריאל לא גילו לו את התשובה לשאלה. "זה אני, אֵף! ואתה במדינת הגמדים המזמרים. בוא אחרי, אקח אותך לאי." אֵף החל ללכת לכיוון הדלת, אריאל אחריו בהיסוס.

כשיצאו מביתו של אֵף, ראה אריאל סירה, שאורכה ארוך רק בקצת מאורך גופו שלו, שעגנה על החוף. אֵף נכנס לסירה ואחריו, במאמץ, גם אריאל. הם שטו לכיוון אי בלב הים, שם באופק. שטו ימים ולילות, עד שהגיעו.

כשירדו מהסירה אריאל הבחין בנערים רבים, כמותו, על האי, רוקדים וקופצים לצלילי מוזיקה, לאור פנסים מהשמים.

"קדימה, לך תבלה." דחק בו אֵף. אריאל החל ללכת אל ההמון, ועצר ופנה אל אֵף.

"רק שאלה אחת." אמר. "איך אפשר כשיש אי אפשר?"

אֵף חייך אליו. אריאל ראה שאֵף לא מתכוון לענות לו, אז חייך אליו בחזרה ופנה ללכת.

ואז הוא שמע.

הוא שמע איך אֵף שר.

---

הסוף.

-שקד-

עריכה 15:47: לא הוגים את שמו של אף כמו האיבר, אלא לפי הניקוד (ואני יודעת שזה נראה כמו פתח, אבל הנה אני מגדילה לכם: אֵף או לחליפין כמו האות F.
ואם זה אמור להיות סגול ולא צרי, לא לירות בי, אני לא אשת מקצוע.