אני מרגישה כל כך לבד בזמן האחרון
זה לא שיותר מידי רע לי.. אבל...
לבד לי.
למרות שאני לא ממש לבד..
אומנם מהחברות קצת התנתקתי
אבל יש לי את אהובי, אמא, אבא? או שלא, אורווה פה ושם
עבודה קצת.
כשאהובי יוצא למסיבות עם החברים שלו,
זה לא שאני דואגת שהוא ילך עם בנות אחרות, טוב אולי קצת
אבל זה בלתי נמנע..כי הרי למה שהוא לא יילך עם אחת בת גילו?
שהרבה יותר יפה ממני? הרבה יותר טובה ממני? וכזאת לא קשה למצוא...
אבל זה לא העניין..טוב...קצת קשה להסביר את זה..
אבל פתאום אני מרגישה קטנה, נדחפת, לא קשורה,
ובעיקר לבד...כי פתאום הוא הולך לי... ואני מבינה, מבינה שיש לו עוד חיים חוץ ממני,
ושיש לו חברים והוא רוצה לבלות איתם ו"שזה הגיל" אבל עדיין...
ותאמינו לי שאני מנסה כל כך מנסה להתגבר על זה...ובמסיבה האחרונה שלנו הייתי בסדר! באמת!
אבל הייתי לבד...הוא לא מבין, שהוא היחידי חוץ מאמא שאני סומכת עליו, היחידי שאני באמת מדברת איתו על הכל,
הוא חלק עצום מהחיים שלי...אולי זה לא טוב שהוא חלק כזה גדול? או בשפה יותר ברורה: אני צריכה למצוא לעצמי חיים?
אבל אני לא רוצה!!! כל כך טוב לי איתו...וכל כך רע לי עם האחרים...אני כל הזמן נפגעת..והוא לא מבין...
הוא לא מבין כמה שאני לבד לפעמים..כי הוא לא..תמיד יהיו לו חברים..לי? כל אחת מהחברות שלי פגעה בי, רמסה אותי, ומה לא?
אני לא חושבת שאני תלותית..טוב אולי קצת =/
אבל איך אפשר שלא?
איך אפשר שלא להיות תלותית שאני אוהבת אותו בצורה שאי אפשר להאמין שקיימת כזאת אהבה?!
אני כל כך אוהבת אותך..
אוהבת הכי בעולם 3>