אתה עולה למטוס, ומתחיל קצת לחשוש מלהיות לבד. אתה נזכר במה שאמרו אמא ואבא, אך

מחליט לא לוותר. זה חלום חייך. במשך שנים חשבת רק על הטיול למזרח – לעשות משהו אחר

ומשמעותי. לא עוד טיול עם חברים לאירופה, לא עוד טיול רגיל בערים הגדולות והמוכרות לכולם.

טיול למקום אחר. מקום בו תרגיש עשייה משמעותית, תציג את דרך החיים הנכונה עבורך ולתסייע

לאוכלוסיות מסכנות ונחשלות

המטוס נוחת בשעת לילה מאוחרת וחורק על נמל התעופה המוזנח. אתה יוצא מהמטוס כולך נרגש

בדרכך לעיר הקרובה. ריח הזוהמה והתבלינים באוויר חונק אותך, ואתה מרגיש סחרחר. הסביבה

נראית מוזנחת מאוד וללא תקווה. אתה מהרהר לעצמך אם עשית נכון שהגעת לכאן, אתה שואל את

עצמך, אם לא היה עדיף לטוס לעוד טיול רגיל באחת מערי אירופה, אם לא היה עדיף להקשיב לאמא ואבא. אתה מסתובב ומחפש מלון להניח בו את ראשך, מתרחק מכל בליל הזרים שסביבך ומנסה

שלא להביט בזוהמה. לבסוף אתה מגיע לגסטהאוס נידח ורק מוטרד מהמקום בו אתה נמצא. אתה

עולה על המיטה המאובקת ומנסה להירדם, אך ראשך מלא חשש. אתה רוצה לדבר עם ההורים על

הטעות שעשית, אך אתה מתבייש מהפחד והבושה. לבסוף אתה נרדם

לאחר שאתה מתעורר לצלילי רעש הרחוב, אתה מבין מדוע הגעת לכאן. אתה מביט מהחלון

המלוכלך ויוצא לרחוב עם כל הציוד החדש והנקי שהבאת עמך. הצבע שיש בחיי התושבים שוטף

את ענייך. אתה רואה את הילדים פשוטי הבגדים עם החיוך התמים על הפנים. אתה רואה את

הגברים שברחוב יושבים על מחצלת ליד אחד מבתי העוני ושרים שירים כאילו זכו בלוטו המקומי.

אתה יודע בלבך, הגעתי למקום הנכון

אתה מתקרב כשחיוך על פניך ובאנגלית הרצוצה שבפיך שואל לשלומם של הגברים על המחצלת. הם

קמים ונעלמים באחת. אתה לא מבין דבר ואף נבהל. אתה צועד לאחור והם שבים על עקבותיהם.

לפתע מגיח מפינת רחוב אדם נוסף, מחליף עמם כמה מילים ואז פונה אליך. "מי אתה ? למה אתה

פה ? עוד אחד שבא לפה לגנוב ולזלזל בתרבות שלנו". אתה מתנצל, מבטיח לזר שלא זו כוונתך ושב

לחדרך

למחרת אתה נרגע, מסתכל בציוד שלך מהבית ומחליט להקשיב לסביבה. אתה יוצא ללא הציוד

החדש והמפואר, ופשוט מהלך ומביט סביבך. צליל לא בוקע מגרונך. אט אט אתה חש בעיניי הכול

מביטות בך, אך אתה בשלך ממשיך רק להביט. בזהירות ובחשש מתחילים לגשת אליך ולשאול

למעשיך ואתה מתחיל לספר. כך בצעדים זהירים אתה מתחיל ליהנות ולהכיר את התושבים שמולך.

וככול שאתה מכיר אתה יותר מתאהב וצובר בטחון. אתה מתחיל להרגיש בטוח, אך עדיין מידי פעם

אתה חש זר שבוחנים אותו תמיד. עם הזמן שחולף אתה נהנה יותר למרות הקושי להבין לגמרי את

הסביבה. הזמן נותן את אותותיו ואתה מתחיל לראות את המדינה הזו כמקום מדהים, מרתק, נינוח

ושליו. אתה נזכר בחיוך של אחד הילדים לאחר שנתת לו סוכרייה ובתפוח שנתנה לך אחת השכנות

 לאחר שעזרת לה, ואתה מבטיח לעמך את המקום הזה לא אשכח.

אז כשמשמיעים בפניך את התווית נער בסיכון, תחילה אתה ממש לא מבין זאת ואולי גם קצת נבהל,

כי אולי ניווטו אותך למקום אחר משתכננת. אולי הביאו אותך לחינוך הקשה ביותר ולא החיובי.

אבל אט אט אתה מבין שהתווית לא עושה שום הבדל בין סוגי החינוך, אלא רק מבדילה בין כמות הקשב והסבלנות שאתה צריך לתת לסביבה.