אלוהים, אני מרגישה כאילו לא הייתי כאן שנים.
אני לא יודעת מה קורה בזמן האחרון, אבל הזמן שאני כותבת הפך לכמעט אפסי.
אל תשאלו למה והכל, אין לי מושג. הציונים שלי ירדו בצורה משמעותית.
אני אביא לכם לקרוא את הפרק, שגם ככה יצא קצר יחסית, בשקט.
תהנו.
בפרקים הקודמים:
טום וביל חזורים לשגרה ונוסעים לאולפן כדי להתחיל לעבוד על האלבום החדש שעתיד לצאת.
הם נאלצים לשקר לגבי עתידו של ביל, מטרתם פשוטה: להרגיע את המעריצים עם כמה שפחות רעש.
התאומים חוזרים הביתה וביל מראה לטום שיר שכתב. הם מתחילים לעבוד עליו ומשהו מוזר קורה לטום.
נראה היה שלרגע טום היה במקום אחר. אור חזק סינוור אותו, ורעש חזק של חריקה החריש את אוזניו וגרם לו לצרוח בקול.
צעקתו המבוהלת של ביל גרמה לו לחזור למציאות. "טום? מה קרה?"
טום הסתכל על אחיו, מבולבל.
פרק 22.
"טום? אתה בסדר?" שאל ביל בקול מבוהל והסתכל על אחיו.
"אני.. אני לא יודע מה קרה." הוא אמר והתנשם בכבדות. "שמעת את זה?" הוא שאל בהיסח דעת.
"שמעתי את מה? על מה אתה מדבר?" ביל שאל והתחיל להילחץ.
"לא יודע, הייתה מין... אתה בטוח שלא שמעת כלום?" הוא שאל פעם נוספת.
"טום, תסביר לי בבקשה, על מה למען השם אתה מדבר?! מה הייתי אמור לשמוע?"
"לא יודע, לרגע אחד הייתי כאן, איתך, ושנייה לאחר מכן שמעתי קול חריקה, שנשמע כמו חריקת גלגלי מכונית על כביש, ואור חזק סנוור אותי." הוא דיבר במהירות, הנשימות הכבדות הקשו עליו.
ביל בחן את טום בתערובת של בלבול ופחד, חושב על מה שהוא יענה. "או-קיי.." היו שתי ההברות היחידות שפלט, וגרם לטום להילחץ עוד יותר.
"מה לדעתך זה יכול להיות?" הוא שאל אותו וביל משך בכתפיו.
"לא יודע, מה שבטוח, אתה לא זזת לשום מקום. נשארת כאן, רק זה נראה היה כאילו קפאת לכמה שניות, בהית בקיר הנגדי בעיניים פעורות..." הוא ניסה לתאר את איך שאחיו נראה באותו הזמן, כדי לנסות ולהבין בגלל מה זה קרה.
"אני יודע שהייתי כאן איתך, דביל, איפה עוד הייתי יכול להיות? התכונתי, מה פתאום אני רואה ושומע כל מיני דברים שלא קשורים לשום דבר?" טום זרק והעביר את אצבעותיו על המיתרים של הגיטרה, שעד עכשיו נחה על ברכיו.
"אין לי מושג.." ביל אמר והעובדה שהוא לקח את הדף עם השיר שכתב ועבר עליו עם מבטו, גרמה לטום לשנות נושא.
"אני מניח שאני לא ישן מספיק בזמן האחרון.." הוא מלמל והתרכז בנגינה.
לאחר כמה דקות העניין נשכח לגמרי והשניים היו שקועים בעבודה, טום מנגן אקורדים אקראיים שלאחר מכן התחברו למנגינה שהתאימה בדיוק לשיר, וביל מזמזם את המילים כדי להתאים אותן לאותה המנגינה.
ביל חייך כשנזכר בימים שהיו קטנים, כשרק התחילו לעסוק במוזיקה. הם היו יושבים ביחד בלילות ומדברים ביניהם, מתייעצים אחד עם השני בלחש, כדי שאמם לא תתעורר ותשמע מה הם עושים. ביל חייך כשהבין שהגשים את חלומו, את חלומם המשותף שלו ושל טום.
באותם הרגעים, כשאצבעותיו של טום חלפו על המיתרים, הוא נזכר ביום שבו ביל עבר את ניתוח להוצאת השקדים. עבר כל כך הרבה זמן מאז, וכבר אז טום לא הצליח לדמיין את חייו בלי ביל.
"תבטיח לי שלא תעזוב אותי יותר." אמר הנער הצעיר שעמד ליד מיטת החולה, ובעוד דמעות עולות בעיניו מרוב דאגה לאחיו התאום, הוא אחז בידו של אחיו שחייך בתשישות ופתח את פיו בשביל לענות.
"אני מבטיח לך, טום, שכל עוד זה תלוי בי-אני לא אעזוב אותך." הוא אמר בצרידות ועיוות את פניו לנוכח הכאב החד שדקר את גרונו כשדיבר. "אבל זה בסך הכול ניתוח להוצאת שקדים." הוא חייך.
"אני מסתפק בהבטחה שלך, אבל את המחשבה על מה שיקרה אם הרופאים יפשלו, לא הצלחתי לסבול." טום חייך ורכן כדי לחבק את גופו הזעיר של אחיו התאום בן ה-12. הוא הניח את ראשו על חזהו של אחיו ושמע את פעימות הלב החזקות שלו
"אני אוהב אותך טומי, אתה יודע את זה?" ביל לחש והתרומם קלות, מחבק את אחיו בחזרה.
"בטח שאני יודע, נוצרנו מאותו התא, זוכר?" טום חייך וצחוקו הצרוד של ביל הדהד בכל רחבי החדר שבו הוא אושפז.
טום חזר להווה וחייך כשנזכר באותם ימי הילדות חסרי הדאגות, לעומת הדאגות שמטרידות אותו עכשיו.
"אני אוהב אותך, בילי, אתה יודע את זה?" הוא לחש ומשך את ביל לחיבוק. "אתה כל הזמן שם כשאני צריך אותך, הלוואי והייתי יודע איך לגמול לך על זה.." הוא הוסיף בשקט.
"בטח שאני יודע, נוצרנו מאותו התא, זוכר?" ביל אמר בחיוך רחב וטום הביא לו מכה. "ולגבי לגמול לי, טום, אני יודע שברגע שאני אצטרך אותך אתה תהיה שם, ראשון מבין כולם, אז אני לא דואג." הוא הוסיף והתעלם מהמכה שקיבל לפני שניות.
"אז אני מניח שפשוט תקרא לי כשתצטרך אותי." טום אמר בציניות.
"אתה יודע שזה יהיה מוקדם יותר ממה שאתה מצפה, כי הרי מי יעזור לי לשים לק כשאני אהיה נכה גם בשתי הידיים?" ביל זרק וטום צמצם את עיניו.
"אני אעשה כאילו לא שמעתי את הערה האחרונה שלך."
לפני שבועיים וחצי.
"אני מצטער בוס, אבל הוא סירב, ואני מצוטט 'כנראה אני אידיוט מספיק בשביל לסרב'." הוא חיקה את הבחור כמעט במדויק. "טום קאוליץ מציג את עצמו כאגוז קשה לפיצוח." הוא הוסיף כדי לעשות רושם על הבוס שלו, שבאותו רגע נראה משועשע במקצת.
הם ישבו בחדר שמקור האור היחידי שהיה בו הייתה מנורת שולחן מכוסה בשכבה דקה של אבק. גבר בשנות ה-40 לחייו,מקריח מעט ולבוש בחליפת עסקים אפורה ישב מאחורי שולחן כהה, מתנדנד קדימה ואחורה בכיסא המנהלים שלו. התריסים בחלון שמאחוריו היו מוגפים וקרני אור זעירות הסתננו מבעד לחריצים.
כששמע את מה שהיה לבחור לומר, הוא פלט גיחוך מאופק ונאנח בזיוף.
"לא להרבה זמן. אוי, טומי, טומי... הוא עוד יתחרט על זה. זאת הייתה יכולה להיות העסקה של החיים שלו, והוא פשוט נתן לה לחמוק לו מבין האצבעות. כמה חבל..." הוא אמר בצער מזויף וחייך חיוך עקום.
"תגרום לזה שהוא יסכים!!!" הוא צרח וגרם לרנדי לקפוץ במקומו בבהלה. "שמעת אותי?!?! אנחנו לא יכולים לאבד לקוח כמוהו!!" הוא צעק ורנדי הנהן וזינק על רגליו.
"אוק-קי ב-ב-בוס." הוא גמגם וברח כמעט בריצה מהמשרד החשוך, נמלט לפני שיהיה מאוחר מדי.
אני עושה כל מה שביכולתי כדי לכתוב פרקים בזמן,
אבל לצערי זה לא כל כך תלוי בי.
שיהיה לכולם פורים שמח 3333333>
עריכה: 10.3.2009
25 תגובות? מעולם לא הייתי כל כך מאוכזבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
