הכל דבש

היום הלכתי פתאום ונשקלתי, ואל יהיה הדבר קל בעיניכם, אני מחרימה את המשקל מזה שנים, עוד בשנת 2008 הגליתי אותו מחדר השינה לחדרו של צץרץ וסירבתי להביט בו או חלילה לעלות עליו.

בתקופה ההיא לקחתי תרופות נגד דלקת פרקים שגרמו לי לתפוח מעל ומעבר וגם אחר כך, אחרי שכבר הפסקתי אתן, נשארתי בעודף משקל רציני. ניסיתי מידי פעם לעשות דיאטה אבל זה אף פעם לא החזיק מעמד יותר מידי זמן ובעצם, מאז שילדתי, אי אז בשלהי המאה הקודמת, אני לא מרוצה מהמשקל שלי ומנסה להתעלם מהנושא הכבד הזה בכל כוחי. כדי שההתעלמות תצליח רכשתי רוב הזמן רק בגדים רפויים עם גומי, התנזרתי מסלפי והמעטתי להביט בראי וגם כשהרופא שלי ציין בפני שכאבי הגב שלי יהיו פחות חמורים אם ארזה קצת התעלמתי והמשכתי לאכול כרגיל, אבל כבר בסוף הקיץ הרגשתי לפתע שהכל נסגר עלי בלי בעיות, ופה ושם יש ג'ינסים שפשוט נוזלים ממני. היום, כשחולצת סריג שתמיד התפוצצה לי על החזה, נחה עלי באלגנטיות לא מוכרת נזכרתי פתאום שיש לנו משקל בבית, ועליתי עליו בתקווה שהוא יראה ירידה של שלוש, ארבע ק"ג, אפילו חמש ק"ג היו מפתיעים אותי לטובה, אבל לתדהמתי גיליתי שירדתי מבלי משים עשרה ק"ג תמימים. מאז שהתבשרתי שהצלחתי סוף סוף (אחרי ארבע הפריות מבחנה כושלות) להכנס להיריון לא הייתי כל כך מאושרת וגאה בעצמי.

האמת, זה קצת אידיוטי, הרי לא התאמצתי כלל לרזות, אכלתי כרגיל וזזתי עוד פחות מהרגיל ובכל זאת... טיפשי להרגיש כל כך שמחה ומרוצה מדבר שטחי כזה אבל עובדה, אני מאושרת ומרוצה מעצמי עד בלי די, ולא עוזר שאני מזכירה לעצמי שיש לי עוד עשרה ק"ג לרזות כדי לחזור לגזרה שהייתה לי בנעורי, ויודעת שדי בכמה שבועות של אכילה חסרת רסן כדי לחזור ולעלות את כל המשקל הזה, למרות כל זאת היום אני שמחה ועליזה להפליא.

1980 - חמת גדר