היום לפני 36 שנים נישאתי לג'ינג'י. אני לא
מאמינה כמה מהר חלפו השנים הללו, לאיפה עף כל הזמן הזה?
בגלל העבודה לא יכולנו לחגוג כראוי והאמת
שאנחנו די חלשים בחגיגות. מה לעשות, אשכנזים... כל החודש הקודם היה מתיש מאוד,
ג'ינג'י עבד בחפירות בית שערים והשאיר לי לטפל בכל ההזמנות של לפני ראש השנה. היו
די הרבה ובמשך חודש תוזזתי לפה ולשם ולא נחתי רגע. האמת שדי נהניתי מזה, להיות
האחראית, לעשות ולהחליט לבד. לפני עשר ועשרים שנה לא הייתי מעזה אבל עם הזמן צברתי
ניסיון וביטחון ולמרות הקשיים והלחץ עשיתי זאת ובהצלחה.
גם ראש השנה לא היה פיקניק. עשו המון פרסומת
לפסטיבל הדבש ובעיתונים פורסמו שתי תמונות שצילמתי ופורסם מרכז המבקרים שלנו, מה
שהביא לנו זרם של מבקרים להוטים. הישראלים הם קהל קשה ותובעני ומאוד לא צייתן.
בזבזנו המון אנרגיות בוויכוחים עם הורים שהתעקשו לעשות סיורים בכוורת עם ילדים
צעירים מידי ואני חושדת שפה ושם גם שיקרו לנו ואמרו שילדים בני שלוש וארבע הם בני
חמש וזה כמובן לא צלח. ילדים צעירים פוחדים מלבישת חליפות ואין להם עניין בחרקים
ובמחזור החיים של דבורים והם פשוט סירבו ללבוש את החליפות. חבל שאנשים לא מבינים
שאנחנו מדברים מתוך ניסיון רב שנים ומתעקשים כמו חמורים שהילד בוגר לגילו ומאוד
מתעניין בדבורים, זה שילד נהנה לזלול דבש, למרוח לנו את הדלפק ולבלגן את פינת
הטעימות שלנו לא אומר שהוא באמת רוצה ללמוד על דבורים.
היום התחיל לא טוב, על הבוקר גיליתי במטבח, בתוך
צלחת עם פירורי עוגה, ג'וק ענקי. הייתי לבד בבית כי ג'ינג'י היה בטיול עם הכלבים
ונאלצתי להילחם בפולש לבד. אחרי מרדף מורט עצבים על השיש הצלחתי ללכוד אותו ולהרוג
אותו. ניצחתי אבל לקח לי די הרבה זמן להירגע ולהפסיק לרעוד.
בצהריים נסענו למרכז המבקרים לקבל כיתה של ילדי
בית ספר בני שבע. ג'ינג'י קיבל את ההזמנה וזו הייתה לדעתי טעות. הם תכננו לעשות
גיבוש כיתתי ומשום מה חשבו שפעילות בכוורת זה רעיון טוב. זה היה זוועה. ילדים
איומים, צעקניים ומפונקים שלא הפסיקו לצרוח ולהשתולל ולא נתנו לאף אחד לדבר
ולהסביר. המארגנת אמרה שיבואו 30 ילדים עם כמה הורים מלווים, בפועל באו פחות ילדים
אבל כל אחד בא עם הורה או שניים וחלק גם עם אחים קטנים. ביקשנו שיתחלקו לשתי
קבוצות ובפועל כולם נדחפו בצרחות איומות לקבוצה הראשונה והיה בלגן נוראי. מתברר
שג'ינג'י הסכים שהמלווים לא ישלמו על הפעילות אבל מאחר והיו יותר מלווים מאשר
ילדים יצאנו בהפסד. הוא גם לא הבין שהם מתכננים לאכול קודם ובעצם הם אכלו כל הזמן
ורצו הלוך ושוב עם אוכל והשתוללו על המדרגות שמובילות למרכז המבקרים וכל הזמן צרחו
בטירוף. ההורים סתם ישבו להם בצד ונתנו להם להשתולל ועוד נעלבו כשצעקתי על הנסיכים
המתועבים שלהם שיפסיקו להיתלות על המעקה וישתקו קצת.
מתי בני אדם בארץ נעשו בהמות מגעילות כאלה ולמה
הורים לא טורחים לחנך ילדים בכיתה ב'? מה יהיה כשהם יעשו מתבגרים? חזרנו הביתה
מעוכים ומותשים ובלי כוח או חשק לחגוג.
מחר שוב יום עבודה, נקווה שהפעם יהיו אנשים קצת
יותר שקטים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: