הכל דבש

ככה הייתי מגדירה את היום שעבר עלי אתמול, יום מדהים ומלא הפתעות, רובן רעות אבל פה ושם גם קצת נחת.

הכל התחיל עם המשפט של עוגי שהתקיים אתמול בבוקר וכמו שקורה הרבה פעמים בחיים דווקא בתאריך הסתמי הזה התרכזו עוד המון אירועים שקשה היה לדחות. היה תור לביקורת אצל הרופאה לג'ינג'י, תור שהתקשינו מאוד לדחות כי הם נורא עמוסים ולחוצים, אבל בסוף אחרי הרבה זמן מתיש ליד הטלפון הצלחנו.

אחר כך התברר שהאחיינית של ג'ינג'י שסיימה ללמוד בעתודה האקדמית עומדת לקבל דרגת קצינה בטקס רב רושם בלטרון, ואף אחד ממשפחתה לא יכול להגיע לטקס. ידענו על זה מזמן, עוד מסוכות, והצענו בהתקף נדיבות משונה שאנחנו ניסע ונייצג את המשפחה. חבל שלא בדקנו קודם וביררנו שיום חמישי הזה עמוס גם ככה.

הבעיה עם לטרון היא שהיא רחוקה מביתנו הקט בירכתי הצפון, ושמאז הניתוח הג'ינג'י לא מרגיש די בטוח לנהוג בלילה, ואם הטקס אמור להתחיל אחרי הצהריים הוא בטח יסתיים בלילה, זה היה ברור.

צץרץ לא יכול היה לנסוע כי הוא עבד ולא יכול היה להזיז את המשמרת כי אחד מהקולגות שלו שבר רגל והם היו בלחץ גם ככה, עוגי לא נוהג ככה שהוא לא היה יכול לעזור, ולילי שדווקא כן נוהגת ורצתה לבוא הודיעה ברגע האחרון שהיא חולה ומקוררת ולא מסוגלת לקום מהמיטה. רק אני נשארתי.

קשה לי ללכת ואני ממש לא נהגת מנוסה, בטח לא בלילה ובמקום זר, אבל ג'ינג'י שהיה די עצבני ומתוסכל מהמשפט שלא עלה יפה כלל (והיה בעצם פאדיחה עצומה), התעקש שהוא הבטיח והוא חייב להגיע, ואם גם אני מבריזה לו הוא ייסע לבד למרות שנורא קשה לו לנהוג בלילה ורק אלוהים יודע אם הוא יחזור בכלל.

מה יכולתי לעשות? למרות שעניין המשפט (שהתנגדתי אליו עוד מהרגע הראשון ונגררתי אליו בעל כורחי) גרם לי למתח כל כך גדול עד שכולי הייתי תפוסה וכואבת ומכופפת אפילו שבכלל לא נכחתי במשפט. בגלל התקף שיעולים ושלשול שגם הוא נובע ממתח נשארתי ברוב תבונה בבית. חבל שלא היה לי די שכל להתעלם מהפסיב אגרסיב של בעלי ולהתמיד בזה. טעיתי, (לא להקשיב לתחושות הבטן שלך זו תמיד טעות), והצטרפתי אליו.

בהתחלה היה בסדר, הגענו בשלום, הצלחתי ללכת די יפה את הדרך הלא נורא ארוכה מהחנייה לאתר הטקס, ואת הכאבים של הישיבה על בטון חשוף ריככתי בעזרת שקית הבגדים להחלפה שלקחתי ברוב תבונה למקרה שיהיה קר. היה איזה קטע קצר אך מחריד שהיה נדמה לי שהלך לי המסך של הנייד שלי, אבל האחיינית בדקה וגילתה שפשוט החשכתי אותו בטעות ואין איתו שום בעיה – אוף, רווח לי!

הטקס היה בסדר גמור, אני ממש לא מתה על קטעים כאלה, אבל הייתה תזמורת צהל המלבבת והנאומים היו קצרים... שרדנו את זה. החזרנו לאחיינית את התיק שהיא הפקידה אצלנו, שמחנו לשמוע שהיא באה לטקס מהבית בראשל"צ ברכבה, ותחזור חזרה בתום הטקס, ככה שהיא לא רעבה ולא עייפה ולא זקוקה לשום דבר. עשינו איתה סלפי וחזרנו הביתה. כרגיל ג'ינג'י נהג, שוכח לגמרי את זה שבעצם הוא לא מסוגל לנהוג בלילה, ולא שלא הצעתי להחליף אותו, אבל הוא אמר שזה בסדר גמור ואין בעיה.

בכביש שש עצרנו להפסקת פיפי בתחנת דלק דור שיש בה גם כמה מסעדות ומקום למנוחה, עצרנו קצת אחרי הרחבה של מילוי האוויר, (מקום שרק אחר כך ראינו שאסור לחנות בו), וג'ינג'י רץ להשתין בעוד אני ממתינה לו ברכב ואז זה קרה – אדים מפחידים מאוד התחילו לעלות מהמנוע!

שמרתי על קור רוח, ישר כיביתי את האוטו ויצאתי ממנו. ג'ינג'י חזר, נבהל ומיהר להוציא את המטף מהבגאז' ואחר כך פתח את מכסה המנוע. לא הייתה שריפה, רק אדים, ואחרי כמה דקות התברר שזה הרדיאטור, הוא נוזל והאדים הם מהמים שלו שפגשו את המנוע החם.

מילאנו מים ברדיאטור, הזזנו קצת את האוטו ושוב בדקנו, לא יעזור, הרדיאטור נוזל וככה אי אפשר לנסוע. התקשרנו לגרר של הביטוח ואחרי כמה אי הבנות קטנות התברר שאין מה לעשות, אנחנו צריכים לחכות בערך שלוש שעות לגרר, ואם נהג הגרר יסכים להסיע אותנו משם הרווחנו, אם לא אז שנזמין מונית או שנישאר תקועים על כביש שש לנצח.

התקשרנו להורים שלי שרצו לבוא לקחת אותנו, אבל זו נסיעה ממש ארוכה והשעה הייתה כמעט עשר בלילה, והורי לא ילדים כבר... ביקשנו שימתינו ואולי נצליח להסתדר לבד, קיווינו שהגרר ייקח אותנו למקום פחות נידח, אולי יוקנעם? אחרי שתי פוקצ'ות ושלוש שעות הגרר הגיע והצטער לספר לנו שהוא צריך להגיע עכשיו לכפר סבא, והציע שנתקשר למונית ולא, הוא לא מכיר אף חברת מוניות שאפשר להתקשר אליה, למה שלא נתקשר ל – 144? ואז, כמו נס משמים, נעצר לידינו בחור צעיר ורזה שאכל גלידה, אמר שהוא בדרך לכרמיאל והציע לנו ברוב אדיבות טרמפ.

לא מאמינים למזלנו הטוב נדחקנו למכונית שלו, ומאחר והבחור טוב הלב עשה סיבוב קטן ונסע דרך צומת השומרים במקום דרך צומת מגידו חצי שעה אחר כך כבר ירדנו בצומת טבעון ומשם פשוט הלכנו ברגל הביתה וככה חסכנו לאבא שלי נסיעה לילית  לאסוף אותנו מג'למי.

אפילו לא שאלנו לשמו אבל הוא היה נקודת האור הגדולה ביותר ביום המתיש הזה ואני מאחלת לו כל טוב ובהצלחה בדרכו בחיים.

היום לפני שלושים וחמש שנים התחתנתי עם ג'ינג'י.

היה יום יפה וחמים, שנינו היינו נרגשים ומאושרים מאוד. השמלה שלי הייתה שמלת כתפיות דקה ופשוטה ולא עלתה הרבה (קניתי אותה באיזה חנות בהדר בלי לספר למוכרת שזו עומדת להיות שמלת כלה, וחמותי סרגה לי עליונית קטנה לכסות את הכתפיים) התחתנו בטבעון בפנסיון 'גבעת חן' שהיה שייך להורים של דודו פישר. הם כבר נפטרו מאז ואני זוכרת שאימא שלו הייתה חביבה מאוד אלי. לא היה די. ג'י. רק ידיד שלנו שהשמיע מוזיקה שקטה בפטפון שלו. וידאו עוד לא היה אז בארץ ועל הצילומים הייתה אחראית חברה שלי מבית הספר שצלמה אותנו למרות שהייתה בהיריון מתקדם. 

אני זוכרת מעט מאוד מהחתונה שלי, הכל הסתיים בערך בעשר בלילה. אחר כך ספרנו צ'קים והלכנו לישון. למחרת ארזנו את גברת גלברט, הפולסווגן המסחרית של ג'ינג'י, הפקדנו את הצ'קים בבנק ונסענו לירח דבש נחמד בגליל. טיילנו בגמלא, בחמת גדר, בכינרת ובצפת, וישנו בבונגלו בעין גב ובחדרי הארחה בכרי דשא. הכל היה צנוע, פשוט, לא יקר ולא ראוותני.

אם רק היינו יודעים איזה דרך ארוכה וקשה צפויה לנו בעתיד אולי לא היינו נהנים כל כך אבל למרבה המזל לא ידענו, ולכן בילינו נהדר והיה לנו כיף גדול כמו שאפשר לראות על פי התמונות.