הכל דבש

היום הלכתי פתאום ונשקלתי, ואל יהיה הדבר קל בעיניכם, אני מחרימה את המשקל מזה שנים, עוד בשנת 2008 הגליתי אותו מחדר השינה לחדרו של צץרץ וסירבתי להביט בו או חלילה לעלות עליו.

בתקופה ההיא לקחתי תרופות נגד דלקת פרקים שגרמו לי לתפוח מעל ומעבר וגם אחר כך, אחרי שכבר הפסקתי אתן, נשארתי בעודף משקל רציני. ניסיתי מידי פעם לעשות דיאטה אבל זה אף פעם לא החזיק מעמד יותר מידי זמן ובעצם, מאז שילדתי, אי אז בשלהי המאה הקודמת, אני לא מרוצה מהמשקל שלי ומנסה להתעלם מהנושא הכבד הזה בכל כוחי. כדי שההתעלמות תצליח רכשתי רוב הזמן רק בגדים רפויים עם גומי, התנזרתי מסלפי והמעטתי להביט בראי וגם כשהרופא שלי ציין בפני שכאבי הגב שלי יהיו פחות חמורים אם ארזה קצת התעלמתי והמשכתי לאכול כרגיל, אבל כבר בסוף הקיץ הרגשתי לפתע שהכל נסגר עלי בלי בעיות, ופה ושם יש ג'ינסים שפשוט נוזלים ממני. היום, כשחולצת סריג שתמיד התפוצצה לי על החזה, נחה עלי באלגנטיות לא מוכרת נזכרתי פתאום שיש לנו משקל בבית, ועליתי עליו בתקווה שהוא יראה ירידה של שלוש, ארבע ק"ג, אפילו חמש ק"ג היו מפתיעים אותי לטובה, אבל לתדהמתי גיליתי שירדתי מבלי משים עשרה ק"ג תמימים. מאז שהתבשרתי שהצלחתי סוף סוף (אחרי ארבע הפריות מבחנה כושלות) להכנס להיריון לא הייתי כל כך מאושרת וגאה בעצמי.

האמת, זה קצת אידיוטי, הרי לא התאמצתי כלל לרזות, אכלתי כרגיל וזזתי עוד פחות מהרגיל ובכל זאת... טיפשי להרגיש כל כך שמחה ומרוצה מדבר שטחי כזה אבל עובדה, אני מאושרת ומרוצה מעצמי עד בלי די, ולא עוזר שאני מזכירה לעצמי שיש לי עוד עשרה ק"ג לרזות כדי לחזור לגזרה שהייתה לי בנעורי, ויודעת שדי בכמה שבועות של אכילה חסרת רסן כדי לחזור ולעלות את כל המשקל הזה, למרות כל זאת היום אני שמחה ועליזה להפליא.

1980 - חמת גדר

אין משהו מעיק ומשעמם יותר מאנשים שמספרים כל הזמן על הבריאות שלהם, ואיך הם מרגישים, ומה אמר הרופא. זה מיותר ומטרחן עוד יותר מאנשים שמספרים על החלומות הנפתלים וחסרי הפואנטה שלהם, וזו הסיבה שלאחרונה אני ממעטת לכתוב, זה והעובדה המצערת שישיבה ממושכת מול המחשב גורמת לי לכאבי גב עוד יותר גדולים מאשר בדרך כלל.

כתיבה על הבריאות שלי ועל עלילותיי בנבכי מערכת הרפואה היקרה ומסובכת של מדינת ביביהו מתישה אותי וגורמת לי להרגיש עוד יותר זקנה ומשעממת מהרגיל, ואם יש משהו שאני לא זקוקה לו שבועיים אחרי שמלאו לי חמישים ותשע שנים זה להרגיש עוד יותר זקנה, ובכל זאת אני שוב כותבת על זה כי שום דבר אחר לא מתרחש בחיי המשמימים, ולאחרונה אני כל הזמן דשה בנושא ומודאגת בגלל כאבי הגב שלי, ובגלל המכונית שלי שמתקלקלת ונתקעת כל שני וחמישי, ושואבת מאתנו יותר כספים מאשר מגיע לה.

בתחילת השבוע נסענו, ג'ינג'י ואני, באוטובוס לתל אביב כדי לפקוד את מרפאתו של רופא אחד שיש לו שיטה נהדרת לטיפול בכאבי גב. שמו דר' אריה גרובר והמרפאה שלו שוכנת ברחוב דה האז בתל אביב.

הוא בדק אותי ואת הצילומים שהבאתי, גילה לי שכל מה שאמרו לי הרופאים הקודמים היה שטות וטעות ואני לא צריכה ניתוח אלא זקוקה למתיחה הגונה שתמתח את עמוד השדרה המעוך והמכווץ שלי, ותחזיר אותי לאיתני. הבעיה היא שהטיפול הזה שכולל לבישת מין מחוך מיוחד נעשה רק בתל אביב, מרחק של שעתיים נסיעה מהבית, נסיעה ארוכה ומכאיבה מידי לקשישה הנכה שהפכתי להיות.

מצד אחד שמחתי לשמוע שאני לא זקוקה לניתוח ושיש מה לעשות כדי לרפא אותי, מצד שני איך אני יכולה לנסוע כל כמה ימים לתל אביב? ועוד לא דיברנו על הכסף שזה יעלה. הרופא דווקא הבין את הבעיה שלי והמליץ לי לבקש מקופת חולים (שאני משלמת לה ממיטב כספי כבר למעלה מארבעים שנה) שיעשו לי פיזיותרפיה במיטת מתיחה, פחות טוב מהמחוך שלו אבל יותר טוב מכלום.

חזרנו הביתה מותשים, ולמחרת שמחנו לשמוע שהמכונית שלי שנתקעה בצומת שעתיים לפני הנסיעה לתל אביב שוב בסדר, אם כי גם זה עלה כסף כמובן, והחלטנו שנמכור אותה עד סוף השנה כי צץרץ נוסע בעוד שבועיים לטיול הגדול, ואין סיבה ששני אנשים יחזיקו שתי מכוניות. נסתפק ברכב אחד ונחסוך ככה כסף ועצבים.

כל אותו היום הייתי די בסדר, בישלתי וניקיתי, ואפילו גיהצתי, אבל בערב כשהלכתי כדרכי לפלדנקרייז - בעצם נסעתי עם אימא שלי שגם היא מתעמלת איתי – פשוט לא הצלחתי לתפקד. כאב לי לשכב על הגב, כאב לי לשכב על הבטן, כאב לי בכל מצב וצורה. אני אוהבת את ההתעמלות המיוחדת הזו ומחכה לשיעור הפלדנקרייז שלי כל השבוע, התאכזבתי מאוד, אבל פשוט נורא כאב לי ואחרי עשר דקות ביקשתי מצץרץ שיבוא לקחת אותי הביתה.

בבוקר שוחחתי עם המדריכה. היא הציעה לי להפסיק להתעמל בקבוצה ולעבור לשיעורים פרטיים בסטודיו שלה, והבטיחה לי שאם אתמיד ואמשול ברוחי ואהיה סבלנית ונחושה בסופו של דבר אצליח לחזור לעצמי ולחיות בלי כאבים מתמידים.

האופציה השנייה היא כמובן ניתוח שלא בטוח שיצליח בכלל. למרות שהיא הציעה לי את הטיפול בהנחה גדולה מאוד, זה עדיין סיפור יקר למדי, אבל החלטתי לנסות ולתת לזה צ'אנס.

יש לי עוד איזה עשרים שלושים שנה בערך לחיות ואני רוצה לחיות אותם טוב, לא להיות מוגבלת ולקחת כל הזמן כדורים נגד כאבים ולסבול כל הזמן. אני רוצה להיות פעילה, לטייל ולעבוד, ולא לדאוג כל הזמן בגלל הכאבים המדכאים האלה. החלטתי להשאיר את הניתוח כאופציה אחרונה בהחלט אחרי שכל שאר השיטות יכשלו.

דבר חיובי אחד יצא מכל הבלגן עם עמוד השדרה הדפוק שלי וזה שאבדתי כמה ק"ג מעיקים ומכוערים בלי שטרחתי בכלל לעשות דיאטה. כנראה בגלל הכדורים נגד כאבים שהורגים לי את התיאבון.

פתאום המכנסיים נופלים ממני וכל מיני סוודרים שפעם התפקעו עלי יושבים עלי יפה. גם זה לטובה.

כל הזמן חיכיתי שהשטות הזו עם הגב תעבור ואני אחזור לעצמי. הקיץ חלף, הזמן עבר והגב המשיך לכאוב ובסוף החלטתי ללכת לרופא ממש רציני, אחד שלוקח הרבה כסף וגר רחוק.

ניצלנו את ההזדמנות שכבר נוסעים רחוק וקפצנו לבקר גם את לילי שגרה עכשיו ביפו ונסענו מצוידים במפות ואחרי התייעצות עם גוגל אבל כמובן גם עם וויז.

לתדהמתו של ג'ינג'י שעד היום היה קצת חשדני לגבי הפטנט המשונה הזה שבו קול מסתורי פוקד עליו לאן לנסוע ואיפה לפנות הוייז היה יעיל, תקיף וצודק עם כי קצת נודניק אובססיבי כל פעם שמישהו עצר בשולי הכביש. לא כל נהג ביש מזל שצריך פיפי ועוצר בצד הוא מכשול מסוכן.

הגענו בשלום ללילי שגרה ממש ליד וולפסון, אכלנו אתה בורקס על שפת הים ומשם נסענו לרעננה. עיר יפה מאוד, נחמדה כמעט כמו הקריה המושלמת שלנו

לצערי הרופא המהולל פסק שאין לי ברירה וצריך ניתוח כי חוליה אחת בגב שלי זזה מהמקום וצריך להצמיד אותה לאחרת כדי לקבע אותה. הוא לא מתעסק בסוג כזה של ניתוחים, אבל הוא ממליץ שאמצא רופא שכן ואתנתח.

ממש לא רציתי לעשות ניתוח, שונאת ניתוחים, אבל כנראה שלא תהיה לי ברירה כי כמה זמן אפשר לחיות על כדורים נגד כאב ולהיות נכה ומוגבלת?

נמאס לי לסבול, אני רוצה את החיים שלי בחזרה ואם חייבים להתאשפז אז חייבים

מניסיוני עכשיו צריך לעבור הר של בירוקרטיה משמימה ובסוף להגיע לניתוח שיהיה, בדרכו שלו, כואב עוד יותר מהבירוקרטיה, ולקוות שזה באמת יעזור.

תחזיקו לי אצבעות.