הכל דבש

אני חיה בפריפריה, רחוק ממרכז הארץ ואין לי שום בעיה עם זה. הגליל המערבי יפה, מזג האוויר נעים ופחות צפוף פה מאשר במרכז הארץ, אבל יש גם חסרונות. יש לנו כאן פחות שירותים, פחות מקומות עבודה לצעירים ורפואה הרבה פחות נגישה.

עד היום הצלחנו להסתדר אבל מאז שגילו לג'ינג'י חור ברשתית והוא צריך לעבור ניתוח עבר כבר מעל חודש והוא טרם נותח. אין די רופאים ואין די חדרי ניתוח. בשבוע שעבר נקבע לו תור לניתוח ואז משהו השתבש, חולה אחד נותח יותר זמן מהמתוכנן ובשעה שתיים הודיעו לנו שאין ברירה אלא לדחות את הניתוח כי אין יותר זמן והרופאה צריכה ללכת.

נכון, זה לא ממש ניתוח דחוף אבל יש גבול כמה אפשר לדחות וכמה אפשר לחכות ולא לדעת מתי תתאשפז. הבעיה היא שיש רק רופאה אחת שמנתחת ובית החולים מקצה לה רק חצי יום בשבוע לנתח ומספיק עיכוב אחד קטן כדי לבטל ניתוח מתוכנן.

אנחנו מתחילים לשקול ניתוח פרטי דרך ביטוח מושלם

וחדשה משמחת לסיום - צץרץ קיבל במתנה רכב ישן מאחיו הביולוגי שיש לו שלילת רישיון. במקום למכור אותו בפרוטות הוא העדיף לתת אותו במתנה. הבעיה שזו מתנה שעולה כסף. צריך ביטוח ולעשות טסט וכמובן שאחר כך צריך לטפל ברכב ולקנות לו דלק. צץרץ נדהם לגלות כמה כסף עליו לשלם לפני שהירשו לו להזיז את הרכב ובכל זאת לא עמד בפיתוי של בעלות על מכונית משלו ועכשיו הוא בעליו הגאה של רכב פרטי משלו

עברתי בשלום את מסיבת יום ההולדת שהורי ארגנו עבורי ועבור דודה שלי. נאמתי קלות והיה בסדר גמור וגם השמלה שלבשתי הלמה אותי ועשתה רושם טוב על המשפחה. קיבלתי מחמאות ומתנות בשפע, אחי שהגיע למסיבה מאמריקה נהנה מאוד, בן דוד שתמיד חשבתי שהוא הומו יצא סוף סוף מהארון והביא למסיבה את החבר שלו, הנכד של דודה שלי, כולו בן שנתיים, גנב את ההצגה כי היה מתוק וחמוד והקסים את כולם, בעיקר את אחי, כולם התלהבו מהאלבום שהכנתי ומיד דרשו עוד אחד. 

היה ממש נחמד ושמח. כל כך נחמד עד שהצלחתי להשלים בשלווה עם זה שאני כבר בת 60.

אני, משלימה באצילות עם גילי המתקדם

גם הביקור שעשיתי עם חמותי במרפאה גריאטרית בהדר עלה יפה. בעזרת הוויז יתברך שמו הגענו בשלום, הצלחתי למצוא חנייה לא רעה בכלל והכי חשוב, חמותי קיבלה אישור שהיא זקוקה להשגחה צמודה והביטוח הלאומי השלים עם רוע הגזרה והוסיף לה שעות.

כמובן שבלי צרות ובעיות אי אפשר, הניתוח של ג'ינג'י נדחה ונדחה ורק ביום ראשון הוא יתאשפז. נקווה שהוא יעבור את הניתוח הזה בשלום. בינתיים הוא ניצל את הזמן לעבוד קשה ובשלושה הימים האחרונים הוא עבד שוב בבית שערים בחפירות עם עוד מתנדבים. יש שם איזה ממצא שחייבים לטפל בו לפני שיתחילו גשמים, סיפור מתיש. אחד החופרות, מנהלת האתר בעצם היא ירושלמית וג'ינג'י הציע לה בנדיבות רבה ללון אצלנו בזמן החפירות. היא אישה מאוד מאוד נחמדה ואדיבה ונעימה אבל בכל זאת, לארח אדם זר במשך שלושה ימים... מילא, העיקר שזה נגמר.

בשבוע הבא הם שוב יחפרו אבל הפעם יסתדרו בלי ג'ינג'י, הוא יהיה במיטה, מחלים מהניתוח.

ביום חמישי שוב אצטרך להסיע את חמותי לכרמל לטיפול. גם בשבוע שעבר הסעתי אותה ואחר כך היא ישנה אצלנו ולמחרת החזרתי אותה ובדרך עשינו קניות בפייסל. נאלצתי לוותר על יום התנדבות במועדון המחשב אבל מאחר וג'ינג'י התחיל שוב ללמוד לא הייתה לי ברירה. איכשהו הדברים שלי, הזמן שלי, הנוחיות שלי, כל מה שנוגע לי נמצא תמיד בסוף התור, במקום האחרון בסדר העדיפויות. זה גורם לי להרגיש קצת ממורמרת לפעמים, אני יודעת שלא בצדק וזה קצת ילדותי, אבל אין מה לעשות, זה מה שאני מרגישה אם כי אני מרשה לעצמי להגיד את זה רק בבלוג. 

כמו כולם גם אני ניסיתי לצלם את הסופר מון אבל לא הצלחתי, העננים הסתירו. לעומת זאת צילמתי את הדקות האחרונות לפני השקיעה וגם זה יצא יפה