הכל דבש

דווקא בימים האחרונים של השנה הייתי עסוקה מאוד בעצמי ובבעיות שלי ובמקום להסתכל אחורה ולסכם הסתכלתי קדימה ועשיתי תוכניות לעתיד בתקווה שהוא יהיה טוב ונעים יותר.

זה התחיל עם פגישה אצל נטרופתית נחמדה שגרה בבנימינה ויודעת לאבחן גם לפי כפות רגליים וגם לפי העיניים - אירידיולוגיה. שנים התרחקתי מכל התחום האלטרנטיבי הזה בטענה שאלו שטויות חסרות תועלת אבל אחרי שנוכחתי לראות שהרופאים לא ממש מסוגלים לעזור לי זז לי משהו בראש.

אסנת מדריכת הפלדנקרייז שלי המליצה עליה מאוד ואמרה שהיא עזרה לה להיפטר מגלי החום המעיקים שלא הניחו לה. גם אני סובלת מאותה בעייה וכל מה שהרופאים עשו כדי לפתור אותה היה לתת לי כדורים תוך שהם מזהירים אותי שהם עלולים להזיק ולהעיק מאוד על הכבד שלי שגם ככה עובד קשה מאוד בגלל כל התרופות שאני לוקחת. אם את גלי החום הם רק מציקים ולא ממש בלתי נסבלים אז עדיף שלא תיקחי תרופות יעץ לי הגיניקולוג החביב מאוד שלי.

מה כבר יש לי להפסיד חשבתי, אם זה עזר לאסנת אז אולי גם לי זה יעזור? וממש במקרה כמה ימים אחר כך שמעתי בתכנית הבוקר של אורלי וגיא שהאירידיולוגיה זה לא סתם קשקוש אלא משהו רציני ואמיתי. נו, אם ככה אז לקחתי את ג'ינג'י ונסענו.

ישבתי אצל הנטרופתית שעתיים וחצי. היא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש, שמעה את כל תולדותי, ובסופו של דבר פסקה שסך הכל אני בן אדם די בריא אבל יש לי כמה נקודות תורפה (טוב, למי אין?) שבגללן אני סובלת מדלקת פרקים ומדלקות בכלל, ופתאום נזכרתי שנכון, היה לי דורבן בעקב שנרפא אחרי זריקת קורטיזון והייתה לי דלקת בתעלה הקרפלית שגם היא דרשה זריקת קורטיזון והיה הסיאטיקס שגם הוא בעצם דלקת לאורך עצב הנשית... 

לדברי הרופאה יש לי נטייה להיות במתח כל הזמן, גופי מפריש יותר מידי אדרנלין וזה מזיק לבריאותי ודבר ראשון אני חייבת לעשות סוויץ' בראש ולהפסיק להיות לחוצה ומתוחה כל כך ודבר שני אני צריכה לשנות את התזונה שלי כי הכבד שלי עובד קשה מידי וגם הלבלב מתחיל להתעייף ויפה שהפסקתי לקחת פרידניזון אבל אני עדיין לוקחת עוד שתי תרופות שמכבידות על הגוף וחייבים לעזור לו.

לצערי הרב העזרה לא מתבטאת בזלילת שוקולד ועוגות קצפת אלא בהתנזרות מהרבה מאוד מאכלים שנהגתי לאכול עד היום בשמחה. למעשה עלי לשאוף לתזונה צמחונית ככל האפשר ועל הדרך להפסיק לאכול תפוחי אדמה  ולהניח לבננות  ולהתחיל להתיידד עם מאכלים כמו טופו ודוחן ופשתן

מצד שני מותר לי לאכול אורז ואפונה ושעועית ככל אוות נפשי וגם תפוחי עץ ופירות הדר זה בסדר. אפילו עוגות מותר לי לאכול בתנאי שהן יהיו בלי ביצים ובלי סוכר ועם קמח כוסמין. הנטרופתית יעצה לי להחליף את הביצים ברסק תפוחי עץ

ג'ינג'י הכריז מיד שאין לו שום בעיה להפוך גם לצמחוני והוא ישמח לוותר גם כן על בשר. יש לי הרגשה שאחרי שהגשתי לו היום טופו מטוגן אחרי השרייה במרינדה של מיץ לימון וחרדל דעתו השתנתה קצת.

היום גם הלכתי בפעם הראשונה להידרותרפיה. למזלי יש בריכה כזו לא רחוק ממקום מגורי והבגד ים ששאלתי מאימא שלי עלה עלי בלי בעיות. שנים לא לבשתי בגד ים ולא שחיתי וזה היה נחמד אבל טיפה מוזר. הבריכה חמה מאוד והרגשתי כמו באמבטייה ענקית. רבע שעה עשיתי כל מיני תרגילי מתיחה ואחר כך התרגעתי במשהו שנקרא ווטסו. זה היה מוזר מאוד אבל אחרי שהתרגלתי לטבול את הראש במים אפשר להגיד שדי נהניתי. אני מקווה שבשנה הבאה אני אהיה רגועה יותר, חזקה יותר, רזה וחטובה יותר ואם לא יהיו הפתעות לא צפויות אולי גם עשירה יותר או לפחות פחות שקועה במשיכת יתר.

שנה אזרחית טובה לכולם

שיעורי הפלדנקרייז הקבוצתיים לא כל כך עזרו והייתי מתוסכלת כשלא יכולתי לעשות מה שכל הקבוצה עשתה. אסנת המקסימה, מדריכת הפלדנקרייז שלי, הציעה שאבוא אליה לשיעורים פרטיים והגדילה לעשות כשהציעה לי אותם בהנחה ענקית.

אני די ספקנית בנושאים של רפואה אלטרנטיבית אבל הייתי כל כך מיואשת מהכישלון של הרפואה הרגילה לעזור לי עד שהסכמתי. לתדהמתי זה עזר, ואל תשאלו מה בדיוק עזר כי אין לי באמת מושג מה אסנת עושה. היא מסבירה שהיא מלמדת את השרירים והעצבים שלי לתפקד בצורה טובה יותר ולא נותר לי אלא להאמין לה.

מהר מאוד התברר לי שפלדנקרייז מטפל בצומת החמקמקה הזו שבין גוף לנפש שאצלי השתבשה קשות.

מתברר שמתח גורם לי לכאבי גב ואם אני רוצה להפסיק לסבול אני חייבת ללמוד להירגע, לנשום כמו שצריך ופשוט להרפות. כי זה בעצם מהות הפלדנקרייז - להרפות ולא להתאמץ, גם גופנית וגם נפשית.

מצאתי את עצמי מנהלת אתה שיחות נפש על עצמי, הצרכים שלי, המצוקות שלי והמקומות הכואבים בנפש שאצלי מתבטאים בכאבים גופניים. להפתעתי קיבלתי גם מחמאות, שאני גמישה ומתפקדת טוב ונענית יפה לטיפול והיא צופה שדי בקרוב אצליח לחזור לעצמי.

התלוננתי על גלי חום זוועתיים שמציקים לי כבר שנים ואסנת סיפרה שגם היא סבלה מאותה בעיה והפנתה אותי לנטרופתית שפתרה לה את הבעיה וכבר קבעתי תור.

שלשום יצאתי ממנה מרוצה וקלילה ובטוחה שהנה, אני כבר על דרך המלך אבל למחרת היה טלפון מהמטפלת של חמותי. היא עשתה פיזיותרפיה, ופתאום התעלפה ומיד הוחשה למרפאה לבדיקות. המטפלת המודאגת מאוד ביקשה שמישהו מהמשפחה יבוא מהר כי היא חייבת לרוץ להוציא את הילדים מהגן, והיא לא יכולה להישאר יותר.

למרבה הצער ג'ינג'י היה באותה שעה בדרך לירושלים ורק אני יכולתי להגיע לנהריה להיות עם חמותי. דקה אחרי השיחה הגב אותת שאני במתח וזה הולך לכאוב. לקחתי כדור, כתבתי את הכתובת של המרפאה בוויז ויצאתי לדרך. יש מעט מאוד דברים שמלחיצים אותי יותר מנהיגה מחוץ לקריה שלנו. לא רק שהייתי מודאגת בגלל חמותי (היא כבר חגגה תשעים) היה עלי גם לנסוע למקום לא מוכר שאני לא יודעת איפה יש בו חנייה. הייתי לחוצה ומתוחה נורא, אבל עשיתי זאת. הגעתי, חניתי, מצאתי את חמותי רגועה ומרגישה מעולה ורוצה סך הכל לחזור הביתה, ואחרי עוד א.ק.ג. ושפע מחמאות מהרופא הנחמד שהתפעל ממצבה הטוב הסעתי אותה הביתה, אכלתי אתה צהרים וחזרתי הביתה בשלום, ועוד הספקתי לעשות טיול קטן עם הכלבים.

היום אני שוב תפוסה וכואבת אבל אסנת לימדה אותי כמה תרגילים מועילים ואני עושה אותם בשקידה ומרגישה שאני הולכת ומשתפרת.

אתמול בצהריים, אחרי שנה שלמה של עבודה וחיסכון, והרבה איפוק ושקדנות, וכמובן הכנה מדוקדקת מאוד, נסע צץרץ לשדה התעופה והתחיל את הטיול הגדול של אחרי הצבא.

הוא דיבר ותכנן וחפר כל כך הרבה זמן על הטיול הזה עד ששכחתי שבסופו הוא באמת יטוס ולא יהיה יותר בבית, והנה, זה קרה.

ביקשתי ממנו שייתן לי את הטלפונים של הורי שלושת החברים שהוא טס אתם והוא הבטיח שברגע שהם יפגשו בנתב"ג הוא ישלח לי את מספרי הטלפון אבל במקום הם פשוט הקימו קבוצת ווטסצאפ בשם הורים מודאגים וצירפו גם אותי ומעכשיו נהיה מעודכנים כל הזמן. יש לנו גם סקייפ עם מצלמה ונוכל לקבל ממנו דיווח כמעט יום יומי.

בינתיים כבר יש לי תמונה שלו ושל החברים יושבים במטוס, מחייכים ומרוצים מאוד מעצמם. נקווה שהחיוך יישאר לאורך כל הטיול ושהם ישובו בשלום.

יום לפני הטיסה הוא עוד הספיק לקבל בדואר את המכנסיים המיוחדים שאחי הזמין בשבילו מאנגליה, מכנסיים עם המון כיסים ורוכסנים שהולמים אותו להפליא וללכת לשיננית ולרופא שיניים שבדק ואישר שאין לו חורים והכל בסדר, ורק אני שמכירה אותו טוב מרגישה שמאחורי כל החיוכים וההכנות והפעילות הוא קצת עצבני וטיפה חושש, ואפילו לחוץ מעט, אבל נחוש לטייל בכל דרום אמריקה ולמצות כל רגע.

הבית נראה פתאום גדול וריק והבלגן והמהומה שהוא היה עושה סביבו טיפה חסרים ומזל שיש לנו את הכלבים שגם הם מסתובבים חסרי מנוחה ולא מבינים למה החדר שלו סגור ולאן הוא נעלם.

ידענו שיום אחד ג'ינג'י יצטרך לחזור לבית החולים להוציא את עדשת הסיליקון ששמו לו בעין כדי לתמוך ברשתית שלו. חשבנו שזה עוד רחוק עד שביום חמישי התקשרו פתאום לשאול אם הוא יוכל להגיע ביום ראשון בבוקר.

אמרנו שכן והתארגנו, נפשית ופיזית. בעיקר התלבטנו אם כדאי לנסוע עם רכב או אוטובוס כי חנייה בבית חולים כרמל זה עסק מסובך ויקר, ואם כדאי שאני אסע איתו או שהוא ייסע לבד ואני אגיע רק אחרי שהוא יגמור עם כל הניג'וס הבירוקרטי, ולפני שהחלטנו מה עדיף שוב התקשרו מכרמל להודיע שצר להם אבל פתאום צץ ניתוח דחוף של תינוקת והם מבקשים שג'ינג'י לא יגיע.

עשינו חישוב מסלול מחדש ושוב התלבטנו אם לנסוע יחד ביום שני לכנס הדבוראים בבית דגן ואם כדאי לקפוץ קודם לביקור בגן חיים לדבוראי אחד שאנחנו מכירים ורוצים לראות את מכון הרדייה שלו ופתאום נזכרתי שיש לי את ההתנדבות שלי ביום שני (אני מלמדת קשישים להשתמש במחשב במסגרת מרכז יום לקשישים שיש אצלנו בקריה) אז אולי כדאי שלא. ובינתיים הודיע לנו מדריך טיולים אחד שהוא מגיע אלינו בשבת עם אוטובוס מלא אנשים (איך הוא הצליח להכניס 60 איש לאוטובוס אחד זו תעלומה שעוד לא פתרנו) ואין, אנחנו פשוט חייבים לעשות להם סיור בכוורת כי הוא הבטיח להם, ולא נורא שקר מאוד, הם יעמדו בזה.

ג'ינג'י בכל זאת היה מודאג קצת, לא בגלל המטיילים אלא בגלל הדבורים שלא אוהבות קור אבל אי אפשר לדחות אוטובוס מלא מבקרים חובבי דבש. הזעקנו את הידיד שלנו שתמיד מוכן לעזור ונערכנו במרץ לקבלת המטיילים. הכנו חלב ומיחם מים, וכמובן תה, קפה, נס וכוסות. הוצאנו את כל הכיסאות וסידרנו את החליפות לפי גדלים ואז הם הגיעו.

שלוש שעות אחר כך היינו הרבה יותר עשירים אבל מרוטים ומותשים. הכל היה הפוך ומלוכלך ולקח לנו עוד שעה לסדר הכל ותוך כדי כך גם התמרמרנו קצת על הפראות וחוסר הנימוס של עם ישראל... בסדר, היה ונגמר והרווחנו לא רע בכלל והגב שלי החזיק מעמד נהדר ואיזה יופי שמחר יש יום פנוי ונוכל לנוח.

למחרת התפנקתי לי בבית ותהיתי מה כדאי לבשל בעוד ג'ינג'י מבקר בכוורות שלו ופתאום טלפון מבית החולים. התבטל איזה ניתוח ואולי הוא יכול בכל זאת להגיע?

נחפזים וממהרים דהרנו לכרמל בטוחים שבעוד שעתיים שלוש נחזור לנו הביתה בנחת. טעות גדולה! התברר שזה ממש ניתוח בחדר הניתוחים וזה ממושך מאוד וצריך סבלנות, וכמה חבל שלא לקחנו לג'ינג'י נעלי בית ומברשת שיניים ומשהו לקרוא כי הוא כנראה יצטרך לשהות שם בלילה.

עד הרגע האחרון עוד קיוויתי שבכל זאת ישחררו אותו ואני לא אצטרך לחזור הביתה לבד, אבל הרופאה החליטה שעדיף שהוא יישאר לישון שם, ונאלצתי לנהוג הביתה לבד בחושך, רק אני והוויז שלי.

בשעה חמש וחצי אחרי הצהריים כבר חושך ויש עומס תנועה מטורף בשעות הללו, והייתי ממש לחוצה אבל החזקתי מעמד, סירבתי באומץ להצעתו של הוויז לנסוע דרך מנהרות הכרמל (שקל הם לא יראו ממני, הגזלנים היקרנים האלה!) הקרבתי עוד כמה דקות מזמני ונסעתי דרך הגרנד קניון, (החיפאי, לא האמריקאי), והגעתי הביתה בשלום, תודה לאל.

את הכנס החמצנו וחבל, אבל יהיו עוד כנסים וכמובן שהעיקר הבריאות.

נ.ב. הכי מצחיק, החנינו את המכונית רחוק כי החניון היה מלא ולא מצאנו מקום. מאחר וממחלקת העיניים התקשרו כל הזמן להאיץ בנו להגיע ולי קשה לרוץ מהר ג'ינג'י הפקיד בידי את המעיל שלו ודהר קדימה בעוד אני משתרכת לי לאט אחריו. עד שהגעתי לקומה החמישית כבר הייתה סביבו קצת מהומה כי לחץ הדם שלו היה ממש גבוה. הוא הסביר שזה בגלל שהוא רץ איזה חצי ק"מ מהחנייה ואחר כך דהר חמש קומות ברגל כי לא הייתה לו סבלנות להמתין למעלית, ואם הם רק יחכו רבע שעה לחץ הדם שלו יחזור להיות רגיל. האחיות הנהנו בנימוס ובכל זאת נתנו לו כדור להורדת לחץ הדם. 

היום בבוקר הלחץ דם שלו שוב היה רגיל לגמרי