החיים מעבר למה שאחרים רואים

באופן לא מתוכנן, יצא כך שבפוסט הקודם שלי דיברתי על לסלוח ולהשתחרר מהמשא שהעלבון, הכאב והזהירות משאירים על ליבנו.

אבל יש דברים שעליהם אסור לנו לסלוח. ובעיקר שאותם אסור לנו לשכוח. ואחד מהדברים האלה, זה הרצח ההמוני, האכזרי וחסר האנושיות של מיליוני גברים, נשים וילדים, בריאים ונכים, רק בגלל דתם. כי אם נשכח, זה עלול תמיד לקרות לנו שוב. שהרי, איך אנחנו יכולים להיזהר ממשהו שאנחנו לא זוכרים שהתרחש?

לא הרבה יודעים, ומבלי לפגוע בכבודם של 6 מיליון היהודים שנטבחו, שזוהי טרגדיה עצומה בפני עצמה, במלחמת העולם השניה נבטחו גם: בין 200,00-800,000 צוענים, בין 10,000-25,000 הומוסקוסאלים (יהודים ואחרים), בין 200,00-300,00 גרמנים בעלי מוגבלויות ופגועי נפש, כ3 מיליון אזרחים פולנים לא-יהודים וכ-3 מיליון חיילים שבויים רוסיים לא-יהודים, וכ2,000 מבני המיעוטים הדתיים. לא ייאומן כמה שהיד הייתה קלה על ההדק\צנרת הגז. ולא, לא הייתה שום הבחנה בין ילדים, גברים ונשים, צעירים וקשישים.

אני לא יכולה אפילו לדמיין מה אדם - ילד ומבוגר - מרגיש ברגע שמכוון אליו הנשק. ברגע שהוא יודע שגזר דינו נגזר על לא עוול בכפיו. אלה יכולנו להיות אנחנו. אלה עדיין יכולים להיות אנחנו. לרובנו יש קרובי משפחה שעברו את זה, בדרך זו או אחרת. האם אי פעם נצליח באמת להבין את זה? אני חושבת שלא. לעולם לא נצליח להבין את הפחד בעיניים. את המחשבה איך - תרתי משמע - לשרוד יום נוסף. איך אפשר להרוג אחד את השני על פרוסת לחם, ואיך 5 אנשים יכולים לאכול ככר לחם אחת במשך שבועיים. אנחנו יכולים רק לנחש, לדמיין. אבל לעולם לא נוכל להבין באמת את התופת שקרובינו עברו.

זאת הסיבה שבגללה מעולם לא כתבתי סיפור פרי דמיוני בנושא. כי זה קשה מדי. ולא נעכל. והמציאות עולה על כל דמיון, רק לא במובן החיובי של הביטוי, אלא במובן העצוב,הכואב, האכזרי והלא-מובן.

אבל למרות זאת, יש משהו שאנחנו כן יכולים לעשות.

דברים קטנים, שיש להם הרבה עוצמה.

אנחנו יכולים לתעד. כל מה שקרובינו מספרים או סיפרו לנו - אם זה סרט, ספר או כל אמצעי אחר. כדי שלא אנחנו, ולא מי שבא אחרינו, לא יישכח.

אנחנו יכולים לעמוד כנגד כל המכחישים ולעמוד על כך שזה כן קרה. שכל 6 מיליוני היהודים והאחרים, זה לא סתם שמות בדויים. שמאחוריהם היו אנשים. סיפורי חיים. דורות שלמים של משפחות שנגדעו.

ודבר אחרון, אנחנו יכולים לתת להם את הכבוד האחרון. למתים והחיים. לזכור את אלה שהלכו ולהיות שארית החיים המכובדת, העוטפת והמחבקת של אלה שעדיין בחיים. לכבד אותם, לדאוג להם. לתת להם להאמין שפה זה לא שם. שכאן יש להם דירה יפה ומשופצת, שכאן יש מי שיהיה לצידם ויסייע להם. כל הדברים שאינם קיימים היום. אין להם עוד לאן ללכת.

אני מרכינה את ראשי לזכר כל הנרצחים שנבטחו באכזריות, ללא שום צלם אנוש.

זכרונכם חי ופועם. נזכור אתכם לעד.

ויקצ'ה.