במיוחד לקראת החג- פרק ארוך במיוחד!!!
קריאה נעימה וחג שמח!!:)
פרק 6
'יופי, עכשיו כשעשית את הצעד הראשון, יהיה לך קל יותר לעשות את הצעד הבא, והבא אחריו. רק תמשיכי ללכת.'
אור השמש האיר את השלג הקפוא והחל להפשירו.
בצעד הבא שהחלה לעשות, רגלה התרוממה יותר בקלות, כמו משא כבד הוסר מעליה. סופי חייכה והשלימה את הצעד הבא.
גם בבוקר הזה אור השמש סנוור אותה כשפקחה את עיניה.
'החלום חוזר על עצמו'. היא חשבה והסיטה את השמיכה שכיסתה אותה הצידה. 'אבל הוא היה קצת שונה הפעם. חלום בהמשכים.' המחשבה הוציאה גיחוך מפיה. 'מעניין'.
"היי."
"שוב אתה."
"כן. שוב. את נשמעת מוזר."
"אני במצב רוח מהורהר."
'את עדיין חושבת על מה שקרה אתמול?' במקום לומר זאת אמר "על מה את חושבת?"
"אוה שום דבר במיוחד. שלג שנמס." היא חייכה לעצמה.
"מה?" הוא אמר בתמיהה.
"לא כלום. מה שלומך?"
"את מוזרה במיוחד היום. ממתי את שואלת לשלומי?"
"אם אתה לא רוצה, אני לא אשאל."
"זה לא מה שאמרתי, רק רציתי לדעת מה השינוי הפתאומי ביחס שלך אליי."
היא חשבה לרגע. "החלטתי לנסות. או לפחות להתחיל לנסות. אתה יודע על מה אני מדברת. זה לא כאילו שאני עומדת לרוץ אלייך בזרועות פתוחות ולסמוך עלייך לגמרי עם כולי, אבל.. אני אפסיק להלחם בכול הכוח. לפחות בינתיים." היא הוסיפה לאחר מחשבה.
"באמת? אני לא יודע מה גרם לזה, אבל אני שמח."
סופי מלמלה במבוכה "ממ.. כן מה שתגיד. האמת היא שאתה השפעת על ההחלטה הזאת."
"באמת?" הוא חזר על עצמו, קצת מופתע. "מה עשיתי?"
"ראיתי איך דאגת לסופי. אפשר לומר שזה נגע לליבי. במיוחד כי אף אחד לא שם לב. זה מה ששכנע אותי. בערך." 'עם קצת עזרה מג'ניפר, כמובן.'
"את היית שם." לואיס אילץ הפתעה לקולו, אך חייך לעצמו.
"כן, אני מניחה שזה רמז."
"שלא התכוונת לתת. יהיה לך קשה לדבר איתי בלי לחשוף על עצמך מידע."
"אני יודעת. אולי אם זה יקרה לאט, אז בסופו של דבר אני אשתכנע להיפגש איתך. אבל זה 'אולי' גדול מאוד. אני לא מבטיחה שום דבר."
"אני אקח כול דבר." לואיס הרגיש איך פניו קורנים. והוא ידע. הוא ידע שג'ק צדק- זאת לא אובססיה, מה שהוא הרגיש. לא היו מילים בפיו כדי לתאר את הרגשות שעברו בו.
"אז אני מניח.. שנתראה בבית הספר."
"אולי."
בזמן שצליל הניתוק שלה נשמע באוזנו, הוא חשב לעצמו, 'כמו שלך יהיה קשה שלא לחשוף את הזהות שלך, לי יהיה קשה שלא לחשוף את העובדה שאני יודע מי את. במשך השיחה כמעט קראתי בשמך, יותר מפעם אחת. אבל אני אחכה. יום אחד אני אוכל לקרוא בשמך מבלי לחשוש שתברחי. יום אחד.' לואיס ראה את סופי מתקרבת לשער בית הספר לפניו. 'העתיד נראה טוב מתמיד. איתך.' הוא נכנס אחריה. 'סופי.'
ידיה של סופי התכווצו לאגרופים ורפו לאחר מספר שניות. היא התקרבה אל השולחן האחרון, בצמוד לקיר, בסוף הכיתה. "ג'ניפר." היא נעמדה לידה.
"סופי." ג'ניפר קמה, חרטה נראתה מתווי פניה.
"זה בסדר, ג'ניפר. אני מבינה עכשיו. את לא צריכה להתנצל."
"סופי." היא כרכה את זרועותיה סביבה ולחשה באוזנה. "אני לא אתנצל על כך שאמרתי לך את האמת, אבל כן הגזמתי, ובאמת לא התכוונתי לפגוע בך כול כך."
"אני חושבת שזה מה שהייתי צריכה. זה עורר אותי. אני יודעת שאת צודקת, אבל התרגלתי לחיות כך, לחשוב בצורה כזאת. ואני חוששת שיהיה לי קשה לשנות את זה."
"אז מה את מתכוונת לעשות?"
"להתחיל להיפתח, בקצב שלי."
ג'ניפר חייכה. "באמת? אז מה עם לואיס? יש חדש?"
"כן. דיברתי איתו ואמרתי לו על כך שאני אפסיק, לא יודעת, אפסיק לדחוק אותו?"
ג'ניפר חייכה. "אני שמחה. ושמעתי על מה שהיה ביניכם בהפסקה ההיא."
"לא קרה כלום."
"בטח- בטח. תמשיכי לומר את זה לעצמך. את לא תוכלי לשכנע אף אחד עם חיוך כמו זה על הפנים."
לואיס הציץ מאחורי המחשב שלו, וחייך למראה סופי וג'ניפר. הוא שמח על כך שהן התפייסו, והרגיש התרוממות רוח כשראה את החיוך הגדול על פניה.
'מה שזה לא היה, זה עבר. אני מקווה שזה לא אומר שהכול יחזור לקדמותו. אבל אני שמח.'
"לואיס!" ג'ק קרא. למשמע קולו חלק מהתלמידים הסתובבו להביט בו, ביניהם סופי וג'ניפר. סופי הביטה ישר אליו, ולשני אחת ארוכה, עיניהם נפגשו. הוא יכול היה להרגיש משהו עובר ביניהם, סוג של מתח, אבל מתח טוב, הרגשה של קשר נבנית. זה היה כמו הרגע ההוא, על רחבת הריקודים, כשהכול סביבם נעלם, והם היו רק שניהם.
ואז היא הסיטה את מבטה והכול חזר להיות כרגיל.
"לואיס!" ג'ק חזר על עצמו והתיישב על כיסא לידו.
"מה ג'ק?" הוא ניער את ראשו ופנה להביט בו, אך לא לפני שהבחין בג'ניפר נועצת בו מבט חשדני.
"אנדרו אמר לי שהוא רוצה להיפגש איתך."
"אוקיי. מתי? ואיפה?"
"אחרי בית הספר, הוא רוצה שתבוא לכיתה שלו. לואיס, אני חייב להזהיר אותך, לא רק שאנדרו תמיד אוסף את החובות שחייבים לו, אלא שמי שחייב לו תמיד משלם ביוקר. אין לדעת מה הוא יבקש ממך. ואתה חייב לו שתי טובות. זה מעמיד אותך במקום מסוכן. תקווה שזה לא משהו מטורף כמו לגנוב מבחן מבית הספר או משהו כזה."
"אני אסתדר. זה בהחלט היה שווה את זה."
"אני לא בטוח שתחשוב ככה כשתשמע מה הוא רוצה."
"אני לא אתחרט. במיוחד עכשיו."
"במיוחד? מה קרה?"
"סופי החליטה להתחיל להיפתח אליי."
"יפה," ג'ק אמר בקול מתפעל. "התקדמות."
"כן. בגלל זה אין מצב שאני הולך להתחרט."
"אני מקווה שזה לא יהיה כול כך נורא." ג'ק לחץ את כתפו בדאגה.
"אם זה יהיה גרוע, אני פשוט אחשוב על סופי."
"כמו שאמרתי לך- אתה מאוהב."
"כן, עכשיו אני יודע את זה."
"אמרתי לך." ג'ק אמר ביבושת.
"רצית לראות אותי? אנדרו?" לואיס עמד בצד אחד של הכיתה, בעוד אנדרו יושב בצידה השני.
"כן. לואיס." הוא חייך אליו.
לואיס הבחין במשהו בעיניו של אנדרו שלא ראה בפעם הקודמת, משהו חשוד, שגרם להתכווצות בשרירי בטנו. הוא החל להבין על מה ג'ק דיבר. הייתה לו הרגשה רעה בקשר לבקשה של אנדרו.
"איך אתה רוצה שאני אחזיר לך את הטובה ההיא?"
"לא התכוונתי לומר לך ישר, אבל אני שמח שהעלית את זה." היה ברק מסוכן בעיניו. "מה שלום הבחורה ההיא? זאת שחיפשת."
"היא בסדר. מה אתה רוצה?"
אנדרו קם ממקומו והתקדם לכיוונו של לואיס.
"אני רוצה שתעשה משהו בשבילי, זה ימחוק את החוב שלך."
"אוקיי. תאמר לי מה אתה רוצה."
"אני מזהיר אותך שאני אדע אם עשית כמו שבקשתי."
לואיס כיווץ את שפתיו. "תפסיק להתעכב. תאמר לי מה הטובה שאתה רוצה ממני."
"כול כך רוצה להחזיר לי את החוב?" אנדרו חייך ולואיס הרגיש צמרמורת עוברת בו.
לואיס פשוט נעץ באנדרו מבט קשה.
"אם אתה כול כך מחכה לזה..."
לואיס העביר את ידו בשיערו בפעם העשירית באותו לילה. 'לעזאזל. אני מרגיש כאילו אני עומד להיפגש עם גנגסטר או משהו בסגנון. אני מקווה שאנדרו הממזר הזה לא יערב אותי במשהו מסוכן'.
הוא נזכר בדבריו של אנדרו כמה ימים קודם לכן...
"ב-14 בפברואר אתה צריך לפגוש מישהו בבית הקפה בסוף הרחוב הזה. תבלה איתו את הערב. ותעשה כול מה שהוא יבקש ממך."
"ב-14 בפברואר? אבל זה ואלנטיין דיי!"
"יש לך דייט עם הבחורה שלך?"
"לא. אבל.."
"אז ביום הזה אתה תיפגש שם. תחכה שם בשמונה וחצי בערב."
"אנדרו- זה לא משהו לא חוקי. נכון?" לואיס שאל בחשדנות.
אנדרו הביט בו במבט משועשע." לא. זה לא. חסר לך שלא תהיה שם."
ובכך אנדרו סיים את השיחה.
למרות דבריו של אנדרו, ללואיס הייתה הרגשה רעה, הוא היה בטוח שמשהו הולך להשתבש בלילה הזה. הוא רק קיווה שזה לא יהיה מסוכן.
ג'ניפר צחקה והמשיכה להקניט את סופי, למרות שפניה היו כבר אדומים, והחברות שהיו איתן התחילו בשלב מסוים להבין מה קורה. הן הצטרפו לצחוקים.
לפתע ג'ניפר נהייתה רצינית ואמרה לסופי, "תתקשרי אליו."
"ג'ניפר, אני לא יכולה. זה ואלנטיין דיי. זה יהיה מביך."
ג'ניפר גלגלה את עיניה. "סופי. תתקשרי אליו. זה ואלנטיין דיי. תזכירי לו שיש לו אותך ושהוא לא צריך איזה פרחה בשביל הלילה הזה."
"פרחה?" לנה שאלה עם גבות מורמות.
"את יודעת, מישהי בשביל הערב, כדי לא להיות לבד."
"ג'ניפר, אני לא מסוגלת."
ג'ניפר בחנה אותה בעיניים מוצרות, ואז בחיוך ממזרי היא חטפה את הנייד של סופי שהיה על השולחן.
"ג'ניפר." סופי אמרה באיום והושיטה את ידה לחטוף את הפלאפון.
"מאוחר מידי. כבר התקשרת אליו, בבקשה סופי." היא אמרה והושיטה לה בחזרה את הנייד.
"ג'ניפר!" סופי אמרה והצמידה את המכשיר לאוזנה.
"הלו?" לואיס ענה כמעט מיד.
"היי לואיס." סופי מלמלה עם פנים אדומות.
"היי. אני חייב לומר שזה מפתיע. הייתי בטוח שלא תתקשרי. בגלל המשמעות של היום."
"כן. גם אני חשבתי שאני לא אתקשר." היא נעצה את מבטה בג'ניפר.
"אבל התקשרת."
"כן. בערך."
"טוב, בגלל שנראה לי שזה מפריע לך, בואי נתעלם מהמשמעות של היום הזה. מבחינתנו, זה יהיה כמו כול יום אחר." לואיס חייך. הוא ידע בוודאות שפניה של סופי היו סמוקים למדי מצידו השני של הקו.
"אני אשמח." הקלה סחפה אותה.
"רק דבר אחד."
"מה?"
"את לבד?"
"אמ. לא." עיניו של לואיס התכווצו.
"עם מי את נמצאת? בואלנטיין דיי?"
"עם חברות. רק חברות. אתה יודע משהו לואיס? אני כמעט בטוחה ששמעתי קנאה בקול שלך."
לואיס גיחך. "תהיי בטוחה. בזמן שאת יוצאת בואלנטיין דיי איתן, את לא נותנת לי לראות אותך אפילו ביום רגיל."
"אוה, אבל אתה רואה אותי. כבר אמרתי לך שאני לומדת איתך."
"כן. אבל זה לא כמו לדבר פנים אל פנים. אני רוצה לראות אותך מחייכת וצוחקת על דברים שאני אומר, אני רוצה לראות את הבעת הפנים שלך כשאת מתלהבת, וכשאת נבוכה. ואני רוצה לראות את התגובה שלך לדברים שאני אומר. לא עם הטלפון, פנים אל פנים."
"אמרתי לך שאני לא מוכנה."
"כן ." לואיס נאנח "אני יודע. בגלל זה אני מנסה להיות סבלן. אבל קשה לי."
"קשה לך? אפשר לחשוב מה אתה עושה. אני זאת שצריכה לשנות את צורת החשיבה שלה, את ההתנהגות, אני זאת שצריכה להסתכן פה. לא אתה!"
"לעזאזל. לא לזה התכוונתי."
"אני מצטערת. אני יודעת שלא התכוונת לזה. אבל זה מזכיר לי את הפעם הקודמת ששמעתי את המילים האלו. קצת אחר כך פיתחתי את חוסר האמון שלי באנשים."
"ספרי לי על זה." לואיס התייאש מההמתנה והתיישב על המדרכה לצד הכניסה של בית הקפה.
" זה לא סיפור גדול. אהבתי מישהו, סמכתי עליו, ואז הוא רצה משהו שלא יכולתי לתת לו. ואז הוא פגע בי. זהו."
"כן זה באמת תיאור מאוד מפורט שאומר הרבה על מה שקרה ועל איך שנפגעת." לואיס אמר בציניות.
"זה סיפור לפעם אחרת. אני אספר לך אותו כשאני אהיה מסוגלת. ברגע זה אני עדיין לא מוכנה. הפצעים שלי עוד לא החלימו לגמרי. אבל בין אם ניפגש ובין אם לא אני אספר לך את הסיפור הזה."
"מבטיחה?"
"כן." היא גיחכה. "אני מבטיחה."
"את באמת משתפרת בעניין האמון הזה. אני שמח. אולי יש לנו סיכוי אחרי הכול." לואיס חייך.
"אז, מה אתה עושה?"
"חשבתי שאנחנו הולכים לשכוח שהיום ואלנטיין דיי."
"אתה שאלת עם מי אני נמצאת, אני רק מחזירה לך את השאלה." פניה שחזרו לצבען הרגיל החלו להאדים שוב.
לואיס חייך בידיעה שהשאלה גרמה לה להסמיק. הוא חש רוך, וגופו כמה לחבק אותה אליו, להסתכל בעיניה. אני באמת אוהב אותך, סופי.
"לואיס?" סופי שאלה כשהוא לא ענה.
"כן, אמ. ברגע זה אני לבד, אבל אני אמור להיפגש עם חברים." לואיס גיחך לעצמו בעוגמה 'עדיף מאשר לומר לה שאני חושד שקבעתי לעצמי פגישה עם המאפיה.'
"נחמד." לואיס לחץ את ידיו לשפתיו כדי למנוע מהצחוק לצאת. 'אני מדמיין או שכרגע שמעתי הקלה בקולה?'
"תהנה."
"גם את. אולי בשנה הבאה נוכל לחגוג ביחד."
סופי חייכה. "אולי."
"אז נתראה."
"ביי."
סופי וחברותיה סיימו את הארוחה וצחקו בעודן יוצאות מבית הקפה כשעה לאחר השיחה עם לואיס.
סופי הביטה לקרקע בעודה יורדת במדרגות המעטות שהובילו אל הרחוב.
היא הרימה את פניה בחיוך אל השמיים ולפתע ראתה זוג ליד בית קפה במרחק כמה חנויות.
לא היה ניתן לטעות. צבע השיער, הגובה, צבע העור, והפנים... או הפנים הללו.
דמעות הציפו את עיניה, רגליה כבר פתחו בריצה בכיוון ההפוך, והיא ברחה, הדמעות זולגות לא מובחנות במורד לחייה.
היא רצה לבד, חברותיה נשארו מאחור ובחנו את המראה שגרם לסופי להישבר. בפעם השנייה בחייה, היא הרגישה את ההרגשה הצורבת, את הבגידה, את שיברון הלב.
הלב המתאחה. היא הביטה לעבר ידה, ונזכרה בלילה ההוא..
"מה הכתם הזה?" הוא שפשף את ידה.
"אוה, זה?" היא הצביעה לעבר גב ידה.
"זה כתם לידה."
אצבעו עקבה אחרי קווי המתאר של הכתם ואז הוא מלמל "זה דומה ללב."
"כן, כזה שמתחיל להישבר," היא הצביעה לעבר סדק במרכז הלב.
הוא הביט בעיניה "או כזה שכמעט סיים להתאחות."
'הלב הזה כבר לא ישוב להתאחות'. סופי מיששה את ידה. היא הלכה כמו סהרורית, עיניה פקוחות, אך אינן רואות דבר, רגליה נושאות אותה לבדן, גופה הגיב לבד, ללא מחשבה, נושא אותה לעבר המקום הבטוח.
כשנכנסה לבניין בו גרה הביטה במראה בעודה מחכה למעלית.
היה גיחוך ציני בזווית פיה בעודה בוהה בעצמה.
בשיערה הפרוע, באיפורה המרוח על לחייה, ובגדיה המקומטים מהריצה, היא נראתה כאישה אשר בכתה את ליבה, ונשארה ריקה מבפנים. עיניה היו ריקות מרגש, הדמעות כבר יבשו, אך העיניים הללו, הרדופות, עוד המשיכו לראות את הזוג ההוא.
הידיים שלה עוטפות את צווארו של לואיס, שפתיה צמודות לשלו, עיניהם עצומות, לא רואות את כול מה שקורה סביבם. הם היו כמו בעולם משלהם.
'כמו שהיינו אנחנו. לואיס.'
היא שכבה במיטה בבגדי היציאה, האיפור עוד מרוח, ושיערה פזור על הכר.
עיניה היו עצומות, אך היא לא ישנה.
"תסמכי עליי. אני לא אבגוד בך. אוקיי? מעכשיו לא תצטרכי לשמור את הסודות לעצמך..."
"שקרן" היא מלמלה
" כבר אמרתי לך. את יכולה לסמוך עליי.... "
"שקרן."
"אני מאוהב בך."
"שקרן."
אז- אהבתם?
אני הכי אהבתי את החלק האחרון^^
ושוב- חג שמח:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: